יום שני, 4 בנובמבר 2013

שלטון הרוב

פרק א' - ימי התום, או: ג'ינג'י עובר למקום נקי יותר

ביום רביעי הקרוב יפרסם בית משפט השלום בירושלים פסק דין מסקרן בעניינו של אחד, אביגדור ליברמן, שהיה פעם - ואולי עוד ישוב להיות - שר החוץ של מדינת ישראל. שיבוש הליכי משפט תהיה העבירה שבה יורשע או יזוכה השר לשעבר. ישראל הקטנה, ואני איתה, ראתה כבר הכל: נשיאים שהורשעו באונס, ראשי ממשלה שמעטפות כסף תפוחות נתחבו לכיסיהם, מיטות ראוותניות על מטוסי אל-על ותקציבי גלידה עתירי ממון וקלוריות, שחיתות בצמרת רשות המסים ושופטים נמלטים מאימת הדין לפרו. והנה לפני שנה הגענו, כך לפחות חשבתי, לאי של שפיות: הו קנדה, ארץ השלג והפוליטיקה הצחים, מדינה בה קור ורוח הם לא רק מזג אוויר אלא דרך חיים; ארץ (הפוליטיקה החדשה) המובטחת שבה לא נפל נגע רקבון או קלקול מוסרי, ועל השחיתות שמעו רק בספרים. או כך לפחות חשבנו.

פרק ב' - שלב המעבר, או: ג'ינג'י פוגש את רוב מ-אטוביקו

"לא שמעתם על רוב פורד?" , שאלו אותנו חברינו יודעי הח"ן מהשמאל המקומי עם הגיענו לטורונטו. ובטרם הספקנו להגיד 'רוב פורד' קיבלנו הסבר מלומד על חבר המועצה מהפרבר במערב טורונטו, אטוביקו, שהפך לראש העיר השובניסט, שונא-האדם וההומואים בפרט ונוהג מדי קיץ לנפוש בקוטג' שלו, מרחק שעה נסיעה צפונה מטורונטו, בדיוק בשבוע הגאווה. לצערו כמובן, בגלל התחייבויות נופש קודמות, הוא לא יכול להשתתף באירועי הגאווה המביאים לעיר מדי שנה כ-3 מיליון תיירים ותיירי-פנים ומניעים את כלכלת טורונטו. אה, כן, ראש ממשלת אונטריו דווקא מגיעה, וכך גם רבים-רבים מראשי הערים שקדמו לפורד. ופורד בשלו.

זה הכל? חשבנו. בורח לקוטג' בהרים? הרי כל ש"סניק מתחיל לוקח אותו בהליכה. כל עוד פורד לא מאשים אותנו ברעידות האדמה שפוקדות את ה- Niagara escarpment אנחנו מוכנים להניח לאיש לנפשו ושהוא יניח לנו לנפשנו. אך לא היא: האיש, אשר הינו יקיר הפרברים ונבחר בקולותיהם לאחר שטורונטו חוברה לה יחדיו עם פרבריה, מכה בשערורייה אחר שערורייה. הנה בחלוף חודשים אחדים נפוצו שמועות זדוניות באחד העיתונים המקומיים על התבסמות יותר מקלה באירוע התרמה לאחת הקהילות בעיר. ולא חלפו עוד חודשיים-שלושה ופורד מככב בשערוריית הטרדות מיניות על גבי העיתון. והנה חבר צוות אחד פורש, ויועץ אחר מפוטר. ושמח בעירייה.

רוב פורד, ראש עיריית טורונטו, משיב לשאלות הכתבים
נא להכיר - רוב פורד

ולאט לאט נחשף גם עברו של סחבק מהעירייה: הנה פרסום על הרשעה בנהיגה בשכרות בהיותו צעיר. והנה סרטון שלו שבו הוא מדבר על "האוריינטלים" - וכדי לא לחטוא באי-דיוק וכדי שגם אתם תוכלו להנות נביא את הציטוט במלואו:  "Those Oriental people work like dogs. They work their hearts out. They are workers non-stop. They sleep beside their machines. That's why they're successful in life. I went to Seoul, South Korea, I went to Taipei, Taiwan. I went to Tokyo, Japan. That's why these people are so hard workers (sic). I'm telling you, the Oriental people, they're slowly taking over". 

פרק ג' - התפכחות מכאיבה, או: ג'ינג'י מתוודע לסרטון הקראק-קוקאין

את "מסע הצלב" וה"רדיפה", כפי שהגדירו זאת תומכיו של ראש העיר (מיהם תומכיו? עוד נגיע לכך בפרק ד'). מוביל עיתון אחד, די חשוב בביצת העיתונות המקומית - "טורונטו סטאר", שמו. אותו סטאר מפרסם פעם אחר פעם כתבות איומות ונוראות על ראש העיר האהוב. שוב ושוב, ללא רחם, מתייחס העיתון למנהגיו המגונים של ראש העיר לנבל את פיו, לדרוס עיתונאים בחנייה, לשתות לשוכרה בתפקיד ולשבש הליכי משפט. עד כדי כך נטפלים למסכן, עד שהלה החליט לעשות מעשה והורה לתומכיו להחרים את העיתון, ולתורמיו - לא לקנות מודעות מהסטאר.

ואכן, היתה לכך סיבה טובה. אימפריית הרשע של הסטאר לא הסתפקה בראיות על שתייה לשוכרה והלכה וחפרה במנהגיו המגונים של ראש העיר להתרועע עם סוחרי סמים, להצטלם איתם יומיים לפני שנעלמו או נרצחו בנסיבות מסתוריות, וכמובן - להצטלם בווידאו מעשן מקטרת של קראק-קוקאין באופן שלא מותיר הרבה מקום לפרשנות.
אנשי הסטאר צפו בווידאו אך לא קיבלו אותו לידיהם - ומייד הלכו וטינפו על פורד קטינא (בעצם, לא כ"כ קטינא בהתחשב במימדיו). ועוד איפה? בכותרת ראשית בעיתון.

אז בהיעדר הוכחה מצולמת בידי העיתון עבר הסטאר בחודשים האחרונים מסע דה-לגיטימציה נוראי. השמצות וגידופים מצידו של ראש העיר ואנשי צוותו (אלו שעוד נשארו בלשכתו המתפוררת, שהולכת ומתרוקנת מאנשים המתפטרים/מפוטרים על בסיס יומי) שהכחישו כי צרך קראק-קוקאין וטענו כי הסרטון לא קיים והומצא בידי שוחרי רעתו של פורד. פורד עצמו הכחיש את קיום הסרטון בקולו.

פרק ד' - סרטון שצולם במערכה הראשונה יוקרן בשלישית, או: ג'ינג'י מחכה לגירסת הבמאי

והנה אור ליום חמישי, ערב הולאווין קודש, פרצו החדשות המסעירות בעיר: מפקד משטרת טורונטו, ביל בלייר, הודיע במסיבת עיתונאים שהמשטרה מנהלת חקירה סמויה מזה כמה חודשים והצליחה להניח ידה על הסרטון המדובר, בו מצולם ראש העיר. הסרטון, כך בלייר, מאשש את הפירסומים הקודמים בנוגע והדיווחים בעבר. כך אמר בלייר ולא יסף. 

צ'יף בלייר (צ'יף במובן המשטרתי, לא האינדיאני) הדגיש שאין בווידאו אלמנט שיכול להביא לאישום פלילי נגד ראש העיר אבל ציין כי בתור אזרח העיר הוא בהחלט מאוכזב. ובכן, ממסיבת העיתונאים ומדיווחים מאוחרים יותר מתברר שהמשטרה ניהלה מעקבים אחרי מפגשים שניהל ראש העיר עם חברו סוחר הסמים ו"נהגו לסירוגין", העונה לשם אלכסנדר ליסי. השניים נפגשו בחניונים אפלים - לא בדיוק מקום לקיים בו מפגש חברי. בדרך לאחד המפגשים עצר ראש העיר בחנות אלכוהול, רכש שני בקבוקי וודקה, ורוקן אותם במהלך המפגש. המשטרה חילצה את הבקבוקים הריקים מפח אשפה אליו הושלכו על ידי ראש העיר. זאת, לא לפני שהבחינה בפורד המבוסם משתין בציבור על עץ בחוצות העיר.

אותו ליסי, חברו הטוב של ראש העיר, יואשם ככל הנראה בניסיון סחיטה שלגביו לא נמסרו בינתיים פרטים. עם זאת, הסטאר דיווח בעבר שליסי עשה מאמצים להשיג את הסרטון המביך של פורד לאחר שנודע על קיומו מהפרסום בעיתון. וכבר נאמר - אין כמו חברים. כשכולם נוטשים, רק הם ישכבו על הגדר למענך. הקוראים שולה זקן ועמרי שרון ודאי מזדהים.
ליסי, אגב, כנראה לא רהוט מספיק כדי לסייע גם במתקפת היח"צ שראש העיר צריך להפעיל כדי להגן על שמו הטוב (או אם לדייק: לטהר את המוניטין המצחין שריחו נישא למרחוק). וכך נמצא שדרן רדיו של תוכנית מאזינים שמוכן היה להישבע שראש העיר התחזה למאזין "איאן מאטוביקו" והתקשר כדי לומר ששופכים את דמו של פורד ההגון.
מחאות ליל כל הקדושים. הוכחת קיומו של הסרטון פורסמה בערב החג. הכיתוב בשלט: "There is no video"


ופריט מידע אחרון לסיום: עוד נודע כי יועצו של ראש העיר פנה למשטרה בבקשה לקבלת מידע על המעקבים באופן שלטעמי לפחות עולה כדי שיבוש הליכי משפט.

ואם בשיבוש הליכי משפט עסקינן, נסגור מעגל ונחזור לליברמן וקצב, לאולמרט ודרעי, לפנחסי והירשזון וכל אלה ששכחתי. ובכן יקיריי, ארץ הקודש במקום טוב באמצע. אז מה אם יש לנו נשיא שאנס? לגויים ימ"ח שמם יש ראש עיר שמעשן קראק. ואפילו לוקח לריאות. 

יום שני, 2 בספטמבר 2013

שנה מאז שנחתנו - חוגגים בקיץ קריר של טיולים

לא יאומן, אך חלפה שנה. האנגלית צוחצחה, הנימוסים שוכללו והיכולת להגיב בצורה פאסיב-אגרסיבית השתפרה פלאים. שנה בקנדה כבר בהחלט נותנת את אותותיה, ואל תתפלאו אם בפעם הבאה שתפגשו אותנו נעמד מאחוריכם כדי ליצור תור.

קיץ

היריעה קצרה מכדי להכיל את תיאורי הפכפכות מזג האויר, ואת מורת רוחנו מהעיסוק הבלתי פוסק של הקנדים בנושא המרתק הזה (שני בחשיבותו ללידת בנם של ויליאם וקייט, שנחגגה כאן כמעט כמו יום עצמאות בישראל, כולל עיטורי כחול-לבן על מגדל CN). נציין רק שכעת, חמים ונעים ביום (וגם קצת מעונן וקודר ויורד גשם לפעמים) ובערב צריך סוודר. או מגבת לזיעה הנוטפת. תלוי ביום. בסוף השבוע הקרוב תכננו לצאת לקמפינג קצת צפונה מטורונטו, לאזור בו הטמפרטורה יורדת ל10 מעלות בלילה בשיאו של קיץ זה והדובים שם מהלכים מבלי להיפגע. אלא שהתחזית מראה עכשיו 5 מעלות ונראה שלינת השטח תומר למלון 3 כוכבים במונטריאול. אחלו לנו בהצלחה.

בצדו השני של נהר הניאגרה מגישים בריוש מצויין

ושוב איתכם. מפלי הניאגרה


לציון השנה הראשונה שלנו בדרום הקוטב הצפוני, ולרגל הגעתה של ג. לביקור מישראל (השם שמור במערכת), יצאנו לטיול צנוע של 9 ימים סביב "האגמים הגדולים".

הטיול הנהדר התחיל בחוויה מוזרה ביותר. זוג חברים ישראלים התחתן בעיר באפלו, ניו יורק (סיפור ארוך ומצחיק שמכיל דרמה ומתח. ניתן לשמוע מאתנו בנפרד, למי שמעוניין). שמחים וטובי לב יצאנו בבוקר מהבית, נסענו על גדת אגם אונטריו, ביקרנו (שוב!) באחד מפלאי הטבע המרשימים בעולם (פרס למי שינחש: אבוב) ושמנו פעמינו אל העיר באפלו - שם, בגדה הנחותה-תרבותית של נהר הניאגרה, מעבר לגבול, היכן שהקילומטרים הם מיילים, צרפתית היא ספרדית, והכל הרבה הרבה, אבל הרבה, יותר זול. לא כל כך ידענו לאן אנחנו מגיעים ומה התכנית. זו היתה סטיה קלה (לא יותר מ-6,7 שעות תוספת למסלול המתוכנן) שנועדה להפגיש אותנו לערב אחד עם החברים הישראלים שלא מכירים אף נפש חיה בבאפלו על מנת שנוכל לחגוג יחד.
בהודעת הטקסט נכתב בערך כך: בואו פשוט ניפגש לארוחת ערב במלון שאנו שוהים בו. וכתובת. וזהו.
אז הגענו למקום. החשד הראשון שלי התעורר, כשה"מלון" נראה מבחוץ כמו אחוזה פרטית, ועל הדלת היה כתוב: "סאטורן קלאב, כניסה לחברים בלבד". חיפוש מהיר באינטרנט גילה שיש קוד לבוש הכולל חליפת 3 חלקים ועניבה. ואנחנו? היינו בבגדי טיול ואחזנו זר בלונים שהבאנו בשביל האוירה. אבל נתנו לנו להיכנס, משום שמסתבר שללא ידיעתנו היינו אורחיו של מר פול מייקלס, להלן מיסטר מייקלס.

לא בדיוק חליפת 3 חלקים. בלונים

"...מיסטר מייקלס ביקש למסור שהוא מאחר מעט, אך הוא מביא עמו שני בקבוקי שמפניה ממרתף היין הפרטי שלו..."

התיישבנו עם החברים ליד השולחן בחצר המסעדה של המועדון (לחדרים הפנימיים באמת אסור להיכנס בלבוש קז'ואלי, אפילו אם אתה מכיר את מיסטר מייקלס). לאחר שמספר מלצרים קרקרו סביבנו, מזגו מים, וכו' ניגש מלצר צעיר, ביקש את תשומת לבנו, והודיע בחגיגיות: "מיסטר מייקלס התקשר. הוא ביקש למסור לכם שהוא מאחר מעט, אך אל דאגה, הוא מביא עמו שני בקבוקי שמפניה ממרתף היין הפרטי שלו. אנחנו כבר יודעים מה הוא אוכל הערב, אז בבקשה, תרגישו חופשיים להתחיל להזמין בלעדיו והוא יצטרף אליכם בקרוב".
ההודעה הובילה מיד לשאלה המתבקשת: מיהו לעזאזל מיסטר מייקלס?! ובכן, הסתבר כי מיסטר מייקלס הוא חבר מוכר וידוע בקהילה היהודית של באפלו, בעל חנות תכשיטים בעיר, ובמקרה גם אחד האנשים העשירים שחיים בה. אך טבעי הוא שמיסטר מייקלס הינו חבר ב"סאטורן קלאב": מועדון גברים עתיק בבאפלו, שכניסת נשים הותרה בו החל משנות ה-70 ופעם אחת, לפני כשנתיים, אפילו אדם שחור נכנס בשעריו  כסולן של להקה שהוזמנה להנעים את זמנם של חברי המועדון בערב-נושא קאריבי ("לפני 5 שנים זה לא היה קורה. המועדון נעשה מאוד ליברלי", שיבח מר מייקלס בהסבריו). חברינו הישראלים זכו לשהות בסאטורן קלאב, המקום בו נפגשנו, רק כי פגשו במיסטר מייקלס לגמרי במקרה, סביב סיפור החתונה המצחיק-דרמתי-מותח שלהם. במסגרת הסיפור הם חותנו בהתראה של יום אחד בבית הכנסת הרפורמי של באפלו וכייסו את כל הקהילה היהודית למשימה.
אנחנו זכינו מההפקר. רעבים עוד מלפני חציית הניאגרה, מיד השתלטנו על הבריושים הקטנטנים הנהדרים והלחמניות הטריות שהוגשו לנו לשולחן, מעיינים בתפריט שלא כתובים בו כלל מחירים, בין סלט לובסטר, קציצות סרטנים ופילה מיניון. מיסטר מייקלס אכן הופיע בהמשך, ונהנה מאד מהאורחים האקזוטים (אנחנו עם זר הבלונים) שלו. וכך התנהלה לה ארוחת הערב, כשמיסטר מייקלס מספר לנו אודות מועדון הגברים, בעוד המלצרים, הלבושים יפה מאתנו, מתנצלים על כל תזוזה או נשימה שלהם שעלולה להפריע את מנוחתנו. ועם זאת, לא משים מרחק של יותר מחמישה מטרים מהשולחן ("אני כאן, למקרה שתצטרכו משהו"). כל מבט של מיסטר מייקלס במלצר הספציפי שהוצמד אלינו לכל הערב זעק הטרדה מינית, וכשניסינו כהרגלנו להתבדח מעט עם מלצר אחר, יצא לו בטעות חיוך קל, אך הוא כמובן מיד התנצל על כך.
בסוף הארוחה, החברים נזכרו שנשארה להם פרוסה אחת של עוגת חתונה מהצהריים. אז הם ניגשו לחדר להביא אותה. המלצרים מיד זינקו כדי למנוע מבוכה! פרוסת העוגה הבודדת עשתה את דרכה אל המטבח. שם, השף של המועדון פרס אותה (כנראה עם לייזר) לפרוסות בעובי 2-3 מיקרון כדי שיהיה מספיק לכולם, והגיש לכל אחד מאתנו צלחת קינוח שכללה גם עוגיות טריות שנאפו במקום, גלידה, פירות וקצפת - "כדי לעשות כבוד לעוגת החתונה", כפי שהסבירה מלצרית.
בקיצור, האוכל היה מעולה, ומה שהוסיף לחוויה היה התחושה שעצם הנוכחות שלנו במקום מערערת על ערכיו וכל מה שהוא מסמל... אנחנו עד היום לא יודעים כמה הארוחה המדהימה הזו עלתה, אז אין לנו על מה להלין. למי שמעוניין, החברות עולה כ-15,000$ בשנה ומקנה רק זכות כניסה. על כל השאר משלמים כמובן בנפרד (מסעדה, שכירת מקום במרתף היין של המועדון, בריכה וחדר כושר וכו').
בסוף הערב נפטרנו ממיסטר מייקלס ושני אורחים מקומיים נוספים, ולקחנו את חברינו הישראלים לפאב. מי ידע שלבאפלו יש חיי לילה?!

רק עוד 10 שעות ואנחנו שם!

אין מה לומר. הכביש הפתוח לאורך אגם אירי, עם כל אוירת הטיול האמריקאית (קראוון גורר ג'יפ שגורר יאכטה שגוררת אופנוע שגורר אופניים), סיפק לנו את תחושת החופש האולטימטיבית. בגלל העיקוף הקל בשל החברים המתחתנים, נאלצנו לנסוע ביום אחד מבאפלו לשיקגו. זה לא נורא כל כך, אם לא מפריע לכם שכל מה שיש באוהיו ואינדיאנה זה סניפי מקדונלדס וחנויות נשק וזיקוקים. העיר קליבלנד, אוהיו, על שפת אגם אירי, דוקא הפתיעה עם מרכז סמי-היסטורי מגוון ומעניין.




אחרי נסיעה קצרה של כ-10 שעות הגענו ליעדנו: שיקגו! ללא ספק, אחת הערים היפות והמהנות בארה"ב. על שפת אגם מישיגן (כן, למי שעקב, כבר 3 מהאגמים הגדולים נצפו בטיול עד כה) שוכנת העיר הרוחנית Windy City הנהדרת הזו. עם קונסטרוקציות הברזל של הרכבת העילית, בינות גורדי השחקים הראשונים בעולם, כל המרחב הציבורי מעוטר באר-דקו ונראה כמו תפאורה של באט-מן. בין דיפ-דיש פיצה לבין מועדון ג'אז, ראינו כאן את אחד המופעים הטובים, המצחיקים והמרשימים שראינו אי פעם: The Book of Mormon. חפשו בגוגל. ואם יוצא לכם להגיע לצפון אמריקה, תזמינו לזה כרטיסים. היה מעולה. אנחנו צפינו בזה בתיאטרון ישן במרכז העיר, מלא עיטורים, הוד והדר. היתה תזמורת חיה והיו שחקנים פשוט מצויינים. המחזמר הזה, שהוא פרודיה על הדת המורמונית, מומלץ ביותר!
Windy City? בקיץ לא שמעו על זה בשיקגו

במישיגן הנופים מרהיבים אך הזבובים עוקצים

עזבנו את שיקגו צפונה, לאורך מדינת ויסקונסין, שם הנוף של קראוונים וחנויות זיקוקים השתנה להארלי דייוידסון וחנויות גבינה. וקרוואנים. וזיקוקים. שם גם עשינו קצת שופינג, מהרהרים בסוגיה שמעסיקה חוקרים רבים: האם קנדה יותר קרה או יותר יקרה?
בכל אופן, היעד היה ה- Upper Peninsula של מישיגן. החצי העליון של המדינה הזו שמפוצלת על ידי אגם מישיגן. הפנינסולה מופרדת לחלוטין ממישיגן התחתונה, וגם משאר הציויליזציה באופן כללי. בעיר האורות Munising שלחוף אגם סופריור - הגדול מבין האגמים הגדולים - הצטיידנו בצידה לדרך, לקראת מסלול הליכה מתוכנן בשמורת הטבע Pictured Rocks. אך אבוי! מיד עם הגיענו לאזור חוף האגם התחיל לרדת מבול. ללא ספק, עונש מאלוהים על כך שכמה ימים לפני כן צפינו בהנאה ב- Book of Mormon... בצער רב וביגון קודר נאלצנו להמיר את מסלול ההליכה בנסיעה נוחה ונעימה ברכב מתצפית אחת לשניה, בתוך נוף מקסים של יערות ומפלים.

"...סצינת התרבות התוססת כללה מוזיאון מלפפונים חמוצים..."

pictured rocks. אפילו הגשם והזבובים לא האפילו על הנוף



ה"סלעים המצויירים" הם למעשה חופו הדרומי של אגם סופריור (החוף הצפוני הוא דרום קנדה, כלומר אפשר להגיע אליו רק עם מזחלת), שעשויים מסוג כלשהו של סלע גיר שנצבע בצבעים שונים לפי גובה המים, שגם מפסלים בו צורות מעניינות. בהחלט יפה. אם כי קצת קשה להתרשם כשנקלעים ללהקה של "זבובים שחורים"! השם התמים לכאורה, שנשמע תיאורי ויבש, הוא שמם הפופולרי של חיות טרף פראיות שמסתובבות חופשי באזור האגמים הגדולים. זבובי הפרא האלה עוקצים בלי הרף, עקיצות שכואבות לא פחות מדקירת מחט של אחות בלתי מנוסה שמדברת בטלפון תוך כדי הטיפול. כשנקלעים לתוך ענן שחור של זבובים כאלה, זה מרגיש כאילו מליון מחטים דוקרות את הגוף מכל הכיוונים. ואנחנו, במכנסיים קצרים וקרם שיזוף מישראל, היינו חסרי הגנה. העצירות שלנו, אם כן, היו די קצרות. אך הטיול עדיין היה מקסים.
בין השאר עברנו במטרופולין Grand Marais המאכלס לא פחות מ- 407 תושבים, ונקלענו אל סצינת התרבות התוססת שכללה מוזיאון מלפפונים חמוצים ודיינר בסגנון רטרו בתוך קרון רכבת ישן. שם שתינו את המילקשייק הכי טוב של הטיול (ניסינו הרבה), שהיה עשוי מגלידה אמיתית והוגש בכוסות ענק מאלומיניום, כמו פעם.

למילקשייק איכותי לחץ כאן

המשכנו בדרכנו בינות היערות והמפלים, דרך העיירה Paradise - השם מטעה קמעה, לאורך אגם סופריור. לפנות ערב הגענו לעיר קטנה וחמודה מאד ממש על חוף האגם, בשם Brimley. אחרי ארוחת ערב במסעדת Cozy Inn, שכללה דגים טריים מהאגם ואוירת מישיגן (כולם מסתכלים עלינו כשאנחנו נכנסים ורואים עלינו שאנחנו לא משם), חיפשנו מקום ללון. בעיר יש 3 מלונות. אחד נראה טוב, אחד נטוש ולא פעיל, ואחד הוא גם קזינו שמושך קהל מגוון מכל הסביבה (ואכן חלקם נראים כאילו הם חיים בינות היערות והמפלים...). במלון לא היה מקום, וטוב שכך. הבעלים נראה כאילו בדיוק הגיש את אחד האורחים שלו כארוחת ערב לכלב העצום שלו. בקזינו גם לא היה מקום, וחבל. בדיוק היה "ערב נשים", כלומר, קשישות בגיל 80 ומעלה הגיעו בהמוניהן במכוניות האמריקאיות הגדולות והישנות שלהן לבלות ערב נחמד עם חברות בקזינו, שנמצא בשטח שמורה אינדיאנית אז חוקי מישיגן לא חלים עליו ומותר לעשן בחדרים. באמת חבל. הקשישות נראו נחמדות.
בלית ברירה, נהגנו בסופת גשמים אימתנית עד לגבול עם קנדה ומצאנו מנוחת עדן במוטל קטן וחמוד בעיירה Salt Ste. Marie האמריקאית, שאין לבלבל כמובן עם העיירה Salt Ste. Marie הקנדית מעברו השני של הגבול. לשתיהן, אגב, קוראים פשוט "סו" (Soo).

אז כאן אלוהים גר. דוקא יפה.

האגם הגדול האחרון בטיולנו היה אגם הורון, ובתוכו - האי מניטולין.

האי מניטולין מאכלס קהילות רבות של ה-First Nations, שזה השם הנכון פוליטית לילידים אינדיאנים שאבותיהם נטבחו על ידי האירופאים שהתיישבו בקנדה. אחת האומות מאמינה שבאי הזה שוהה הישות שבראה את העולם. זה גם האי הכי גדול בעולם שנמצא במים מתוקים. מה שבטוח הוא שהאי הזה מקסים ביופיו ואפשר לראות בו הרבה חיי פרא. החוויה הצנועה שלנו בתחום כללה שכשוך בנהר לצדם של צבי מים ולובסטרים קטנים (!) והתקלות במשפחת צבאים. בעל המוטל בו לנו סיפר גם על דובים, שדוקא נראים תכופות בתקופה זו באזור, אך לצערנו/מזלנו לא יצא לנו לפגשם. גם לא את הזאבים שבהם הוא מסתייע לייצור הקומפוסט (סיפור ארוך. תשאלו אותנו ונסביר).





מהאי לקחנו מעבורת דרומה, למגרש המשחקים של תושבי דרום אונטריו - Bruce Peninsula. לשון היבשה הזו אל תוך אגם הורון היא האזור אליו כל הטורונטוניאנים ותושבי הסביבה נוסעים לטייל/לעשות קמפינג/לשחות במהלך הקיץ. בקצה שפיץ הפנינסולה שוכן כפר תיירותי חמוד מאד, בעיקר יאכטות יש שם. הכבישים מלאים כלי רכב מסוגים שונים - כמעט כולם גוררים איזה סירה או לפחות קאנו.
עצרנו באחת משמורות הטבע הרבות לחוף האגם, וסוף סוף טיילנו קצת ברגל. אך גולת הכותרת היתה החוף עצמו. חוף של חלוקי נחל ומשטחי סלע, עם מי אגם צלולים לחלוטין. בלי מלח, בלי חול, בלי ג'יפה. היו שם די הרבה אנשים, כולל צעירים, ובכל זאת בכלל לא היה מגעיל. מוזר. המים היו נהדרים, אם כי קרים בכ-20 מעלות לעומת מה שניתן להגדיר כטמפרטורה נוחה לשחייה. נכנסנו בכל זאת, עד שההיפותרמיה הגיעה לסף קטלני.
עייפים אך מרוצים המשכנו בנסיעה דרומה, הביתה. טורונטו קיבלה את פנינו חמימה, שמשית ונעימה.

נותר לנו בדיוק מספיק זמן להתאושש (ולקנות ספריי נגד זבובים שחורים) לקראת הקמפינג הבא עלינו לטובה, שכאמור הומר בחופשה בפרובינציית היחידה עם אוכל נורמלי בקנדה. כשנחזור ממונטריאול, נספר לכם עוד על עלילות הקיץ. צפו במתח לעדכונים בשאלת השאלות: האם הקרואסון של מונטריאול באמת משתווה לקרואסון צרפתי אמיתי?

יום חמישי, 6 ביוני 2013

מסים

לרגל העלאת המע"מ בישראל (תודה, יאיר, שחיכית עד שנחזור מחופשת המולדת בארץ) החלטנו להקדיש פוסט לרשות המסים הקנדית. לא, רגע! אל תלכו! זה לא הולך להיות פוסט טרחני על כללי המיסוי. אנחנו הולכים לספר על החוויה שלנו עם הבירוקרטיה. וכמו כל פוסט בירוקרטי, זה הולך להיות מעניין במידה.

ובכן, סמוך לתחילת פברואר התוודעתי אני לכך שכל יהודי (ונוצרי, ומוסלמי, והינדי, וחסר דת) חייב בהגשת דו"ח מס לרשויות הקנדיות. ויש להגישו עד סוף חודש אפריל. מישהו בעבודה זרק לי את זה ולאחר שיחה עם עודד בעניין החלטנו שאנחנו לא ממש יודעים מה לעשות עם המידע הזה.

בניגוד לישראל, שבה שכירים אינם צריכים להגיש דו"ח מס שנתי, בקנדה חלה חובה לעשות זאת. כן, גם אם אתה תושב ארעי, זמני, חולף ונידף ברוח כמותנו. אם האנשים האלה שילמו מסים במהלך השנה דרך תלושי השכר שלהם, הם זכאים לסוכריה - החזר מס. שיטת ההחזרים פה יכולה לגרום כאב ראש עצום ומחזיקה ספרים שלמים, אולם בקצרה נאמר שאם קנית משהו - כלשהו - במהלך שנת המס, סביר מאוד שתוכל להזדכות עליו בסוף השנה. כבר בתחילת השנה המליצו לנו, למשל, לשמור את הכרטיסים החודשיים של התחבורה הציבורית היות שניתן להזדכות עליהם. וכך גם בנוגע לחוגי ספורט, הוצאות רפואיות, הוצאות לימודים, חוגי בלט לילדים, ועוד ועוד...

בשלב הזה לנוכח מורכבות העניין עשינו מה שכל אדם סביר היה עושה: התעלמנו. וכך חלף לו חודש פברואר.
רוב האנשים ניגשים לרואה חשבון, מגישים לו את קבלותיהם, נפרדים מכמה מאות דולרים ומקבלים בחזרה כמה אלפים. גם אנחנו קיבלנו כמה שמות של רואי חשבון, חלקם ישראלים לשעבר ומביני עניין, אך המשכנו להרהר בשאלה אם אולי נוכל לעשות את הפעולה בעצמנו. עברנו על אתר רשות המסים, הורדנו את ה"ערכה למגיש הדו"ח באונטריו". ראינו שהיא מחזיקה עשרות עמודים והלכנו לנמנם. וכך חלף לו גם חודש מרס.

באפריל היינו נורא עסוקים, אז החלטנו לחקור קצת בעניין וגילינו שיש המון סיוע למי שזו לו הפעם הראשונה להגיש דו"ח מס. למשל, גילינו שבפברואר היו מפגשי סיוע כאלה באוניברסיטה שבה עודד לומד/עובד. ושבמרס, היו מפגשי סיוע בספריות ציבוריות באזור המגורים שלנו. אבל את כל אלה כמובן החמצנו.
על כן שמנו פעמינו לספריה ציבורית באטוביקו, שהיא חלק ממטרופולין טורונטו ונמצאת במרחק נסיעה סביר של שעה. אתר האינטרנט של הספריה ציין שבתאריך שבו בחרנו, ניתן להגיע בכל שעה על מנת לקבל ייעוץ בהגשת דו"ח המס, ושאין צורך בתיאום פגישה מראש.
מי שעקב קצת אחרי הבלוג ואחרי הסיפורים שלנו כבר יודע שהקנדיות מאופיינת בהרבה דברים חיוביים, אבל דייקנות בירוקרטית אינה אחד מהם. וכך קיבלה את פנינו בספריה הציבורית עובדת סוציאלית עם מבט של רחמים בעיניים. היא הסבירה לנו שיש לה אמנם מתנדבים שמסייעים בהגשת דו"ח מס פשוט באמצעות תוכנה ברשת, אליה הם מקלידים את הנתונים. לדבריה, זה לא ממש ייעוץ מס אלא יותר סיוע למי שאין לו גישה למחשב ואמצעים להשגת התוכנה. לצערה, כמובן שיש צורך בתיאום מראש. וחוץ מזה, דו"ח המס שלנו איננו פשוט בגלל שבחלק מהשנה השתכרנו במדינה זרה (ישראל) ובגלל שאחד מאיתנו גם סטודנט ומשתכר דרך מלגה באופן הכי סבוך שניתן להעלות על הדעת.

שמנו פעמינו חזרה הביתה שבורים. מה נעשה? תהינו. ובכן, אל יאוש. אם המתנדבים באטוביקו יודעים להקליד נתונים למחשב, כך גם אנחנו. ואיפה שלא נדע מה להקליד - ננחש! הלאה אל התהילה! החזר המס בפתח!

וכך מצאנו את עצמנו מול אתר מיסוי עליו המליצו חברים. האתר הכריז שדו"ח המס הוא חינם. כמה פשוט וכמה נהדר. מובן שאחרי כמה שעות של הקלדת נתונים הודיע לנו האתר שלצערו הרב, דו"ח המס שלנו סבוך מהרגיל ועל כן מתבקש חיוב של כ-30 דולר לכל אחד מאיתנו. לא היתה ברירה אלא להסכים. המשכנו להקליד עוד ועוד נתונים, נאבקים בטפסי 106 קנדים, בתלושי שכר ובפרטים והסברים שונים ומשונים. עד שלבסוף סיימנו. כשהגיעה עת התשלום הכריז האתר: "ברכותינו, נמצאתם זכאים לפטור מתשלום בעבור הדו"ח". או במילים מכובסות פחות: אתם עניים מדי, לא נעים לנו לקחת מכם כסף.

וכך, בחיני-חינם, הדפסנו שמחים וטובי לב דו"ח מס שהופק על ידי התוכנה מבלי שיהיה לנו מושג מה כתוב בו בכלל. את המעטפה שלחנו עשרה ימים לפני הדד-ליין בדואר מהיר ורשום וקיווינו לטוב.

וראו זה פלא - לפני יומיים הופקד בחשבוננו סכום העתק של 366.54 דולר קנדי באדיבות ממשלת קנדה.
תחי מדינת קנדה (ותחי המלכה כמובן!)

נ.ב. - במכתב שקיבלנו יום לאחר ההפקדה הוזהרנו שהסכום הופקד בחשבוננו אך ייתכן שנעלה בגורל ותיקנו יעבור בדיקה חשבונאית. או אז נצטרך להציג קבלות ואישורים. החזיקו לנו אצבעות כדי שזה לא יקרה.

יום חמישי, 2 במאי 2013

עוברים ל-mode אביב

 21 מעלות. כך הראתה היום אפליקציית מזג האוויר שמותקנת בנייד שלי. מי שלא חווה חורף קנדי מימיו - ומי שלא חווה אותו לראשונה כמונו השנה - יתקשה להבין באיזה הישג מדובר. אבל מי שחווה, או לפחות כבר שמע מאיתנו קיטורים על הקור - זה שנמשך עד לפני שלושה ימים בלי הפוגה - יבין גם יבין.

בשמונת החודשים האחרונים הייתי משוכנע שהרעיון שאי פעם נחזור להשתמש בביגוד קצר שרוולים הוא רעיון עיוועים מוטרף שלעולם לא יתממש. בספטמבר קנינו מעיל גשם ראשון ובנובמבר עברנו למעיל הפוך. בינואר הוצפנו בשלג ופברואר היה אחד החודשים הקשים ביותר שידענו עם טמפרטורות שהגיעו עד למינוס 20. וגם כשהטמפרטורות התרוממו וטיפסו מחדש אל מעבר לסף האפס, עדיין נותרה התחושה שמישהו מנסה להתעלל בנו; להמחיש לנו מהו חורף אמיתי. האביב בושש לבוא והטמפרטורות דישדשו גם במרס ובאפריל באזור ה-2, 3 או 4 מעלות. הגשם היכה בלי רחם ובסוף השבוע שעבר אפילו השלג חזר לרגע. פסח חלף, אפריל כבר היה ואיננו ורק ב-1/5 הציצה השמש סוף סוף. ממש כאילו מישהו הרים את השאלטר ל-Mode 'אביב'.

אז כן, הפוסט הזה הוא על מזג אוויר. נושא שיחה שתושבי קנדה ואזרחיה אוהבים מאוד לדבר בו. וביתר פירוט, הפוסט הזה נועד כדי לחגוג את בוא האביב.

הפריחה משכרת, ניצני העלים מלבלבים לאיטם ולכל שיטוט בחוץ - אפילו לעבודה ובחזרה - יש אפקט משכר של התחדשות. כן, זה לגמרי הדבר האמיתי. העונה החמקמקה שבישראל מופיעה ומייד היא איננה, חוגגת כאן חגיגה ארוכה ואיטית של לבלוב וצמיחה; של ריחות ושל ירק; של מרבדי פרחים ושל עשרות צבעים. הצבעונים מציצים מכל פינה; נרקיסים מציצים ומלמדים אותי שבעצם, הם בכלל לא פרח של סתיו; והחום - כמו ילד. מציץ ומייד מסתתר, נבוך ומתבייש תחילה; ואז מסתגל, מתרגל ומכה בהמולה. והנה - היום לראשונה אני מזיע. אגלים קטנים נוטפים, מרמזים על אוגוסט הקרב.


לפני ימים אחדים ירדתי עם אחת הקולגות לחנות הורייטי (גירסה מקומית של ה'פיצוציה') לקנות מסטיק. המוכר לא היסס ומייד פצח במחמאה למזג האוויר הנעים שהפתיע באותו בוקר. 'נמאס לי לשמוע קנדים מדברים על מזג האוויר - ורק עליו', אמרתי לה. ואכן, ההסתגלות לאומה שתרבות הסמול טוק שלה סבה סביב נושא אחד בלבד עדיין קשה לי. ומנגד, אני חייב גם להודות: זה מעניין, זה משתנה מדי יום וזה משפיע על חיי כולנו. לשון אחרת - יש על מה לדבר.

ואסיים בבדיחה, שסיפרה לי חברה אחרת לעבודה אחרי פסח, כששנינו החלטנו שדי, הגיע זמנו של האביב להפציע, וציפינו לכך יגעים מעוד יום ועוד יום של קור:
מהגר טרי לקנדה פוגש מהגר ותיק יותר ומתעניין ללמוד מנסיונו הרב אודות מזג האוויר. 'אמור לי', שואל המהגר הטרי, 'מתי בדרך כלל מגיע לכאן האביב?'.
'לא יודע', עונה המהגר הוותיק. 'אני כאן רק 11 חודשים'.


יום ראשון, 20 בינואר 2013

חורף

זו העונה הזו בשנה. אחרי הסתיו המרהיב בצבעיו ואחרי ליל כל הקדושים ההזוי שבו גולגלות, רוחות רפאים ודלועים נפרשו בחצרות השכנים, הגיע תורו של החג של החגים. כן בנים ובנות, הגענו אל הכריסטמס הראשון שלנו בקנדה. אבל למה להתחיל מהסוף?
בפעם האחרונה שבה עזבנו אתכם בדיוק עברנו לדירה החדשה. הפרוייקט הזה עלה יפה יחסית, והתקדם לאיטו, עד לשלב שבו עודד החליט שהוא צריך גם ללמוד. מכיוון שריהוט זו החלטה שדורשת קונצנזוס בבית משפחת בירנברג-הס, החלטנו לעצור הכל ולחכות עד לתחילת דצמבר. או אז תגיע השעה הברוכה שבה חופשת הסמסטר תחל ונוכל להמשיך בפרוייקט ריהוט הבית וסידורו.
בינתיים, ניסינו לעשות דברים אחרים. למשל - להתכונן לחורף.
אי שם בנובמבר, ממש לפני שהטמפרטורות החלו לצנוח אל מתחת לאפס, שכרנו רכב ונסענו ליום כיף במפלי הניאגרה. כבר הייתם? לא? חבל. כי כך הם נראים -



אבל מפלי הניאגרה לא היו מטרתו היחידה של המסע הזה. למעשה, מדובר במטרה משנית בלבד. היעד העיקרי היה האאוטלט המתקרא בשם המתוחכם fashion outlet המצוי בפרברי העיירה המנומנמת והנטושה למחצה ניאגרה פולס האמריקאית. כן, חברים - חיפשנו מעיל חורף בזול ולשם כך גם גבול בינלאומי לא יעצור אותנו. כדי לשרוד את החורף הקנדי ידענו שעלינו לקנות מעיל פוך אווזים (70% נוצות אווז לפחות, הזהירו אותנו המקומיים). מעיל כזה עולה בקנדה במהלך העונה לפחות 200$. ובארה"ב עלותו זולה בעשרות אחוזים.
אלא מאי? שתקנות המיסוי הקנדיות קובעות שמותר לך להביא חפצי ערך שנקנו בחו"ל רק אם ערכם לא עולה על 200 דולר ורק אם שהית לפחות 24 שעות מחוץ לגבולות המדינה. המטרה היא כמובן למנוע מתושבי דרום קנדה לנסוע בהמוניהם לארה"ב, לקנות בזול, ולחזור הביתה עם שיר בלב ובלי חור בכיס.
אז מה עושים? רוקמים מזימות. בתכננות שאינה מאפיינת אותנו בד"כ ותוך ששמנו את נפשנו בכפנו, יצאנו בשעת בוקר מוקדמת ובטמפרטורה של כ-3 מעלות בלי מעיל (!!!). הרעיון היה שכשנחצה חזרה את הגבול עם מעיל, לא יהיו לכל אחד מאיתנו שני מעילים באופן מעורר חשד, אלא רק אחד.

קופאים מקור מיהרנו בבוקר אל סוכנות השכרת הרכב, ונכנסו לאוטו החמים. כעבור כשעה וחצי - שעתיים הגענו לעיירה ניאגרה. עצרנו במפלים המרהיבים, הצטלמנו, צילמנו, טיילנו, וחזרנו לאוטו. משם המשכנו לבראנץ' אמריקאי טיפוסי בדיינר מומלץ ואחרי שבלסנו כמה תפודים מטוגנים, ביצים ובייקון, שמנו פעמינו אל הדוד סם.

ליד התפודים. ניאגרה הקנדית
ההרפתקה הזו התבררה כארוכה מהצפוי. התור במעבר הגבול ארך כשעה. מתברר שאנחנו לא היחידים שמגיעים מקנדה לשופינג. בקר הגבול האמריקאי חמור הסבר בחן היטב את הדרכונים ואת הוויזות שבידינו, ושאל למעשינו בארצות הברית של אמריקה. השבנו פה אחד את התשובה שתיאמנו במסגרת המזימה שרקמנו: אנחנו חוצים ליום אחד כדי לראות את הצד האמריקאי של המפלים. למען האמת, התשובה הזו היתה כולה אמת. היא פשוט היתה אמת חלקית.
בילינו עוד שעה בתוך בניין שמצוי בתווך בין ארה"ב לקנדה יחד עם אנשים נוספים ממקומות שונים ומשונים בכל רחבי העולם שהמשותף לכולם היה שהם זקוקים לויזה כדי להיכנס לארה"ב. בתום השעה זכינו לאישור המיוחל ששודך לדרכוננו והמשכנו בדרכנו - אל הקניון!

כעבור כשש שעות של קניות (כובעים, כפפות, מעילים נהדרים של 80% נוצות אווז ועוד) חזרנו אומנם אל המפלים בדיוק כפי שהבטחנו לבקר הגבול. העובדה שחלק מהפארק האמריקאי היה סגור הקשתה עלינו קצת לצפות במפלים, שבשעה הזו (שעת חושך) היו מוארים בזרקורים צבעוניים. אבל צפינו. ואפילו צילמנו תמונה או שתיים. מה לא עושים למען המולדת (או יותר נכון, למען המשרד לבטחון המולדת). את רבע השעה שלאחר מכן בילינו בלהסיר את תגיות המחיר מהמעילים ומיתר הרכישות שביצענו.
בחיל וברעדה הסענו את הרכב לכיוון מעבר הגבול בחזרה לקנדה. בקר הגבול הקנדי המנומם התעניין רק בקושי בדרכונים שמסרנו לו. כשהפטיר בחצי פה שאלה האם קנינו משהו בארה"ב, ענינו שנינו פה אחד: רק זוג נעליים. והנה עד מהרה אנחנו שוב בצד הקנדי. דוהרים אל החופש ומרגישים כמו מי שניצחו את השיטה.

שלג, קרח, יין ומה שביניהם

דצמבר החמים (יחסית לחודשים שאחריו) עבר עלינו בעיקר בעבודה ופחות בבילויים. וכמובן הביא איתו גם את חוויית השלג הראשון. ואיתה גם התגלה לנו הסוד הכמוס ביותר של קנדה (לאחר שמליוני ליטרים של סירופ מייפל נגנבו לפני כמה חודשים ממחסנים בקוויבק, זה שודרג לסוד הכמוס ביותר): שלג זה ג'יפה.
כן, ברור, בהתחלה זה מדהים. באמת. הכל לבן, צחור וטהור. מראה מרהיב למי שלא רגיל ואולי גם למי שכן. אבל אז מגלים שבמדינות בהן יש שלג באופן קבוע, לא מתייחסים לגשם הקפוא הזה ביראת כבוד. מפנים אותו ביעילות אמריקאית ולא אופיינית לקנדה מהכבישים המהירים, מכוניות נוסעות עליו ומזהמות אותו ברחובות הצדדיים, וכל דייר שמכבד את עצמו טורח לפנות את השלג שהצטבר על המדרכה ליד ביתו ולערום אותו באיזה פינה בצד, שלא תפריע חס וחלילה להולכי הרגל. ואז השלג הופך לקישוט צדדי. עדיין מלהיב (לפחות אותנו).



אבל אז עובר עוד זמן. ומכיוון שאנחנו בנקודה דרומית וחמה של אונטריו, הטמפרטורות מתחילות לטפס לכיוון ה-0. אם היינו טיפה יותר בצפון, בטמפרטורות סבירות של 17- (לא, נגיד, ממש בצפון, איפה שבאמת קר), אז השלג היה נותר ונערם במהלך כל החורף. אבל כאן הוא נמס. וכשהוא נמס זה ג'יפה. השלג הופך לערימות של קצף מעורבב בפיח אפור, זנוח בצד הכביש כשלג דאשתקד. ומה שיותר גרוע, זה הימים האלה בהם השלג נמס ואז קופא שוב והופך לקרח. וכל צעד על המדרכה עלול להפוך להחלקה ואף להתחלקות, במקרים קיצוניים. רק פעם אחת עשיתי את הטעות של לצאת עם הכביסה למרתף בפיג'מה וכפכפים (ומעיל). את הכביסה הצלתי מליפול על הקרקע הקפואה. את הצד האחורי של מכנסי הפיג'מה שלי - לא.


מה עושים בחורף? אתם ודאי שואלים את עצמכם. ובעיקר אנשים כמונו, שאוהבים מאד לטייל. עכשיו ינואר וזה כבר חורף משמעותי יותר. קר יותר. אז באמת אין הרבה דברים לעשות בחורף, מלבד לנסוע לאתרי סקי ולאתרי הנופש היוקרתיים שצמודים אליהם. שקלנו את זה, אבל אז הבנו שלהיתקל בתופעות כגון Black ice או White-out על האוטוסטראדה בפעם הראשונה ברכב שכור על כביש לא מוכר זה דבר שיכול לקלקל נופשון קצר ויקר.
אז ביררנו קצת, ומסתבר שדוקא יש כמה דברים (לא הרבה) שאפשר לעשות מחוץ לעיר בעונה זו. למשל: פסטיבל יין הקרח (Ice wine) של אזור ניאגרה.
אזור ניאגרה הוא אזור היקבים של אונטריו. מדובר באזור שדרום-מערבית אלינו, למעשה החוף המערבי של אגם אונטריו. אזור בצורת פרסה (מקיף את האגם ממערב) שנמצא בין הכרך של טורונטו לבין נהר ומפלי הניאגרה.
כאן, זה נחשב לאקלים האידיאלי לייצור יין. בהזדמנות זו, יש לציין, שבחיים, הכל יחסי.

הפסטיבל הוא רעיון נחמד מאד. קונים כרטיס שמאפשר כניסה ל-8 יקבים, בכל אחד מוצעת טעימה של יין קרח ומתאבן גורמה כלשהו שנהגה במיוחד לפסטיבל. כל יקב מציע משהו שונה. חלקם נותנים טעימות ממגוון יינות (לא רק יין קרח), חלקם יותר נדיבים וחלקם פחות. יין קרח הוא יין שמיוצר באותו תהליך כמו יין רגיל, רק שהענבים מהם הוא מיוצר שרו כשבוע בקפאון על הגפן לפני שנקטפו. צריכה להיות שכבה של Frost על הענב, בטמפרטורת מקסימום של 9- מעלות במשך שבוע. בשנה שעברה היה חורף קל במיוחד (כך כולם מספרים כל הזמן) וחלק מהיקבים "רימו" וקטפו את הענבים מבלי שהתקיימו התנאים האלה במלואם. מכל ענב יוצאות רק 2-3 טיפות של נוזל, מאד מרוכז ומתוק. לכן הדבר היחיד שעולה על המחיר של יין הקרח הוא המתיקות שלו...
בכל אופן, בהחלטה ספונטנית מהיום-למחרתיים שכרנו רכב ויצאנו לסיור יקבים נהדר. ניצלנו גם את העובדה שביום שבו יצאנו לטייל נרשמו הטמפרטורות הגבוהות ביותר בטורונטו מזה 60 שנה - 12-13 מעלות מעל האפס!

אזור ניאגרה, שיש בו כמה עיירות וכפרים ציוריים (ועיר אחת גדולה, סנט. קת'ארינס, שלא נכנסנו אליה) הוא אזור מאד יפה. בצד אחד האגם, בצד שני גבעות מיוערות. בדרך הרבה נופים של יקבים ושדות בהם נטועות עיירות קטנות וחמודות. אפילו עצרנו בחנות יד שנייה באחת העיירות וקנינו תמונה מכוערת עם מסגרת יפה, על מנת לשתול בה תמונה משלנו ולתלות בבית (אנחנו משתדלים לשמור על איזון של איקאה / חנויות יד-שניה בריהוט ועיצוב הבית).
נוף אחד היקבים
הגפנים

לא ציפינו ליותר מדי, שכן כבר ביקב הראשון השתמשו באותה כוס כדי לתת לנו לטעום את שני יינות הדגל שלהם - אחד אדום ושני לבן... אבל הם היו נדיבים וטעמנו אצלם הרבה סוגים של יין, כולל יין קרח. כך עברנו מיקב ליקב, לפי תכנית שהגינו תוך כדי היציאה מטורונטו. מבין עשרות יקבים בחרנו את ה-8 שנבקר בהם לפי (כמובן) טעימות האוכל שהוצעו לצד היין. כך יצא שטעמנו כמה שטויות מאכזבות, אבל גם דברים נהדרים: צ'ילי מבשר ביזון, ביסק לובסטר ופירות ים, בריוש עם טרין ופשטידת בשר עם מייפל. הכל היה במנות קטנטנות.
ביקב
היין באופן כללי לא היה מאכזב, כי לא ציפינו ליותר מדי. רק ביקב אחד היה יין קרח טעים ומעניין באמת, שהמתיקות שלו אוזנה על ידי טעם אמיתי של ריזלינג טוב. ביקב אחר היו כמה יינות אדומים נחמדים, אחד מהם ממש מוצלח שגם קנינו בקבוק שלו (מרלו-מלבק).
וכך יצא שבסביבות חמש וחצי אחר הצהריים, כשכבר חושך מוחלט והיקבים נסגרו, מצאנו את עצמנו מבושמים קלות ועצרנו לארוחת ערב במסעדת דרכים כפרית.


זהו, החורף מתקדם ונהיה אף קר יותר. ואנחנו מתקדמים יחד איתו (עשינו סקי!). אבל על כך ועוד - בהמשך.

יום שני, 8 באוקטובר 2012

ברוכים הבאים לשדרת מייפלווד

איך אומרים גיהינום בשוודית?

בבוקרו של יום א' ה-30 בספטמבר 2012 יצאו מר ה. ומר ב. מביתם הזמני שברחוב באת'הרסט 324 ועלו על הרכבת התחתית בתחנה הקרובה. בחלוף כ-35 דקות נסיעה מצאו עצמם השניים בתחנת רכבת שכוחת אל בלב המדבר הקפטילסטי. הסתכלו מר ה. ומר ב. סביב ומצאו רק מבני תעשייה ענקיים עשויים פלדה וגבס ובהם אין דבר מלבד מוצרי צריכה של רשתות ענק.
מר ה. ומר ב. לא איבדו את עשתונותיהם ועד מהרה מצאו את השאטל המהיר - שירות (פרטי) חינם כדי שתוכלו לקנות כמה שיותר בכל זמן ואפילו תחשבו שאתם תורמים לסביבה - שיוביל אותם בבטחה אל אחד מאותם מבני תעשייה ענקיים, הלא הוא בית מושבה של הגברת השוודית איקאה, הידועה בהכנסת האורחים שלה. כשירדו מהשאטל עם פתיחתה של החנות בירך אותם בחביבות לשלום אחד מבני שבט האיקאה בלבוש מסורתי בצבע הצהוב ועד מהרה הוגש להם קפה מאיכות גרועה בדולר ועשרה סנט.
אחרי קפה של בוקר יצאו השניים לטרק בתוך החנות. בשעה זו לא ידעו עדיין מה צופן להם העתיד ומתי - אם בכלל - ישובו הביתה.

אנא ילדים, עזרו למר ה. ומר ב. למצוא את דרכם בחזרה אל העיר הגדולה, כעבור שבע שעות ארוכות.

ובכן  - למי שלא הבין בין השורות, הנה ההסבר: בילינו שבע שעות באיקאה. יום לפני שהיינו אמורים להיכנס לדירה החדשה ברחוב מייפלווד, מצאנו את עצמנו משתרכים לחנות עם פתיחתה, ויוצאים משם כמעט בשעת הסגירה. מאוד רצינו להימנע מבית שכולו איקאה, אבל מנגד - ידענו שיש דברים חיוניים שאנחנו חייבים לרכוש לפני שניכנס לדירה. דברים פעוטים כמו כריות, שמיכות, סכו"ם מינימלי, צלחות, וכיו"ב. הגענו עם רשימה ארוכה והרבה התחבטויות ויצאנו עם לשון בחוץ, חבילות ענק, מעט מפחי נפש, וחשבון של 1,000 דולר.
מתברר שבאיקאה כמו באיקאה, אין חדש תחת השמש. כמו בנתניה, כמו בראש"לצ, וכמו בעוד מאות מיקומים שלהם ברחבי העולם - הכל אותו דבר. אתה נכנס אל תוך החנות, צולח אינסוף מחלקות ריהוט, ובסוף לוקח עגלה ומעמיס אותה בחפצים.
עוגמת הנפש העיקרית שלנו נגעה למוצרים שבחרנו. מתברר שהטעם שלנו קלע בדיוק לבעיות המלאי של החנות. שולחן כתיבה, ספסל, כסאות בר ועוד כמה פריטים שרצינו - כולם אזלו מהמלאי. למעשה, לא בדיוק אזלו. השיטה היא כזו: באיקאה יש פתק על כל מוצר שמסביר אם הוא מצוי במלאי אם לאו. כמעט על כל המוצרים שרצינו צויין שהם אכן במלאי. שמחים וטובי לב ניגשנו למחסן וכשרצינו לאסוף את המוצרים גילינו בזה אחר זה שהם אינם במלאי. שאלה לנציג משבט איקאה הבהירה שהמוצר "איננו במלאי אבל יהיה מחר בבוקר". "אבל מחר אנחנו עוברים דירה!", מחינו. "לא נוכל לבוא בשנית". אך ללא הועיל.
אחרי שקיבלנו שלוש פעמים את אותה התשובה התחלנו לחשוד שעובדי איקאה מנסים להסתיר מאיתנו משהו. כיצד ייתכן שכל המוצרים שכתוב שהם במלאי, אזלו מהמדף, אך יהיו זמינים מייד מחר בבוקר?
לא היינו צריכים ללחוץ הרבה עד שעובד איקאה תורן נשבר והבהיר את השיטה: בעצם, כל המוצרים הם במלאי. הם פשוט נמצאים על מדף גבוה. לעובדי איקאה אסור להוריד ארגזים ממדפים גבוהים בזמן שיש קהל בחנות, כי כך קורות תאונות. לכן מחר, לפני פתיחת החנות, הם יורידו את המוצרים מהמדף העליון והמוצר יהיה שוב זמין לרכישה.
"נהדר!", אמרנו לנציג שירות הלקוחות. "ממילא אנחנו עוברים דירה רק מחר, ולכן מבקשים שהמשלוח שנזמין יגיע רק מחר. נוכל לשלם על המוצר היום ותוכלו לצרף לנו אותו מחר לחבילה". נשמע פשוט? לא באיקאה צפון-יורק. שם, בשירות הלקוחות, מבקשים קודם אישור של מחלקת המשלוחים.
כעבור תור של חצי שעה נתקבל האישור המיוחל של מחלקת משלוחים. זאת ועוד, שם אמרו לנו שבשירות הלקוחות ישנו טופס מיוחד אותו עלינו למלא שמיועד בדיוק למצב הזה. טופס של צירוף פריטים מהמדף הגבוה למשלוח, שמאשר לשלם על אותם פריטים בקופה ולכלול אותם במלשוח למחרת. למה בשירות לקוחות לא אמרו לנו את זה? לא ברור. כנראה בגלל שהם קנדים. אולי רצו לודא שקודם יזהירו אותנו במחלקת משלוחים שהפריטים האלה יהיו זמינים לא על הבוקר, אלא רק למשלוח בהמשך היום.
או אז חזרנו לתור של שירות הלקוחות. כעבור עוד חצי שעת המתנה קיבלנו את הטופס... והלאה לקופה.
שוב תור, שוב כחצי שעה - ומשם, אכן כן, חזרה למחלקת משלוחים עם הקבלה, כדי להזמין סוף סוף את המשלוח. הפעם התור הוא של 35 דקות.
כך חלפו להן באושר שבע שעות. שבע שעות של סיוט מתמשך. אך בסופן היו לנו שידה, ושולחן, ועגלת מטבח, וסכו"ם, ומעט צלחות וקעריות ומסננת פסטה ועוד כהנה וכהנה מוצרים.

הטינופת
1 באוקטובר. בוקר. אריזות אחרונות ברחוב באת'הרסט והנה אנחנו מוכנים להגיע לרח' מייפלווד. נכנסים פנימה.
מבט מתוך דירתנו אל דלת הכניסה שבמורד המדרגות

הסלון

המטבח


בניגוד לחששות שלנו, קרלו, בעל הבית, השאיר את המפתח בתיבת הדואר בדיוק כפי שהבטיח. בצהריים אמור להגיע המשלוח מאיקאה. בערב יגיעו רעיה וגיא, שנידבו לנו מיטה, מיקרוגל, טלוויזיה ישנה ושירותי הובלה עם הרכב שלהם, ויביאו את כל המזוודות שלנו שבילו את הלילה בגאראז' שלהם. ועד אז צריך להספיק לנקות.
מובן שלא הספקנו. הבית היה מטונף בצורה שקשה לתאר. שאריות אוכל, כתמים ואריזות ריקות במקרר, מזון שרוף בכיריים, תנור שחור משחור, אמבטיה מלאת כתמים כהים ואבנית שרק שפשוף עיקש וחומרים חזקים במיוחד הצליחו להוריד. ידינו היו מלאות עבודה. ואסור לשכוח שהלילה צריך גם לישון פה.
יום קשה עבר על כוחותינו. הנה דוגמה של לפני ואחרי:

לפני - וזה עוד אחרי שקילפנו את שכבת האלומניום עם שיירי המזון שהיתה דבוקה לתחתית התנור.

אחרי
כדאי להיטיב בהרכבה

אחרי נקיונות מתישים, הפסקת צהריים לבוריטו, גיבוש רשימת חפצים חיוניים חסרים (אי אפשר היה לצפות את הכל. למשל - מייבש כלים), הרכבנו מיטה והתחלנו את הלילה הראשון במעוננו החדש. מובן שהלילה היה קשה ואת זה אנחנו מייחסים בעיקר לעובדה שציפת היחיד שבחרנו ברוב עייפותנו לשמיכה לא התאימה לפוך הקווין-סייז שרכשנו באיקאה (דרגת חום 5 מתוך 6, פוך אווזים, כ-150 דולר!, שווה כל סנט).
חזרנו ללימודים ולעבודה ואת שעות הערב בשבוע הראשון בילינו מדי יום בסידור החבילות/מזוודות/שקיות (לראשונה מאז שעזבנו את הארץ הצלחנו להיפטר מהמזוודות!) ובהרכבת הרהיטים.



אז כאמור, ביום הראשון הגיע המשלוח מאיקאה; למחרת הגיע שולחן האוכל וששת הכיסאות מצ'יינטה-טאון (השולחן משמש לעודד שולחן עבודה בימים אלו); יום אחר כך הגיעה הספה הנפתחת שהזמנו לסלון. עשרות מפתחות אלן התעקמו; ברגים הלכו לאיבוד כמים; מברג פיליפס אחד נשחק משימוש (ככה זה כשקונים מברג בדולר) אבל בסוף הצלחנו להעמיד את רהיטינו על תילם. כך זה נראה למשל בחדר השינה:


וכדאי גם להראות איך הפינה הזו נראתה קודם לכן:


הסלון והמטבח יצאו יפה מאד, תמונות יפורסמו בהמשך...
ובאיזה יום אוספים קרטון?

ואז הגיע השלב המסובך - איך נפטרים מכל אריזות הקרטון שהגיעו עם הרהיטים? איך מוציאים מהבית את כל שקיות הניילון? הישראלי הממוצע יחשוב - מה הבעיה? נוציא אותם החוצה לאשפה. נניח את זה איפשהו על המדרכה ומישהו כבר יאסוף... אלא שהקנדי הממוצע לא חושב כמו הישראלי. ברוכים הבאים לעולם המופלא של הפרדת האשפה. על הנושא הזה אולי נרחיב בהזדמנות אחרת בפוסט נפרד, אבל נאמר רק שלא היה פשוט להבין שהאשפה נאספת פה אחת לשבוע, ובכל שבוע נאספת פסולת אחרת לסירוגין - שבוע אחד פסולת המחזור (והקומפוסט שבפח נפרד!) ובשבוע האחר פסולת רגילה. באדיבותם הרבה של השכנים טניה וסטיב גילינו שצריך לחכות רק שלושה ימים עד ליום איסוף המיחזור - בו מותר להניח לצד הפח קרטונים, אבל רק בגודל מסוים ורק בזוית מיוחדת, וטוב שאין מגבלות לגבי צבע הקרטון שמותר לזרוק... ביום הזה, לפני 7 בבוקר, כל השכנים מוציאים את פחיהם לקדמת הבית ולפועל האשפה לא נותר אלא לקטוף את אשפת הרחוב מן המדרכה. כך עשינו עם אריזות הקרטון. וכך עברנו דירה.

ואם לא עשיתם לבד את החישוב - אז כן, יוצא שלמעשה מפנים אשפה רק פעם בשבועיים. אבל על זה ועל השקיות שצריך לקנות למקרה שהאשפה חורגת מגודל הפח הקטנטן - בפוסט אחר.

יום ראשון, 16 בספטמבר 2012

באונטריו היאוש יותר נוח // רשיון נהיגה: שלב א

חודש יולי 2012, ישראל.
אנחנו עסוקים באריזות, מסיבות פרידה ואינסוף סידורים והתארגנויות. ובתוך כל זה - מפנים זמן לנסיעה לירושלים. משרד החוץ.

כחודש לפני כן, שלחנו אימייל לגב' ידידה רזלן ממשרד התחבורה. כן, זה הנוהל הישראלי. יש גברת אחת שמטפלת בהנפקת אימות רשיון נהיגה, עבור כל אזרחי ישראל שרוצים להוציא רשיון נהיגה בחו"ל וצריכים מסמך רשמי מהמדינה בו כתוב משך הזמן שיש בידם רשיון וכו'. אף אחד מעולם לא פגש את ידידה רזלן, ויש המאמינים כי למעשה אינה קיימת כלל, כמו המפלצת מלוך נס. אין לה כתובת או מספר טלפון. רק אימייל, אליו שולחים כולם בקשה - תחינה - לקבל אימות רשיון נהיגה.
מי שאין לו גישה לאינטרנט, או שעברית אינה שפת אמו, או סתם כל מי שאינם יודעים לכתוב את הנוסח המדויק שמבקש מגב' ידידה רזלן את השירות הספציפי אותו היא מוסמכת להעניק - כל אלה מוטב להם שלא ינסו כלל. אין להם תקווה. אף אימייל שנשלח מעולם לא זכה בתגובה. ויש המספרים כי פה ושם בארץ ישנם אנשים שעוד יושבים ומחכים, ימים אחר ימים, חודשים ושנים, לקבל תגובה. ותגובה אין.
אך אלה שהתמזל מזלם, ישובו יום אחד לביתם, מן העבודה או משיטוט בעיר, וימצאו בתיבת הדואר מעטפה קסומה ממשרד התחבורה. ובמעטפה, ללא שום מלות הסבר או עדות כלשהי לקיומה האנושי של הגברת, יושב לו מסמך רשמי* ממשרד התחבורה; אותו אימות רשיון נהיגה הנכסף, חתום מאחור בחותמת אפוסטיל מופלאה ונהדרת. ובמסמך, לאלה ששפר מזלם עוד יותר, מופיעים פרטים נכונים אודות שמם (בעברית ובאנגלית) ואודות התקופה בה יש בידם רשיון נהיגה.

*מסמך ישראלי רשמי - דף ורוד עליו מודפס בפונט דייויד מכתב שמישהו ניסח פעם בוורד, ולוגו של המשרד הממשלתי  הרלוונטי (לאו דוקא בגירסתו המעודכנת) מודפס בשאריות הצבע שנותרו בקסטת הדיו של מדפסת המזכירה. לצורך השוואה, הקוראים מוזמנים בביקורם הבא להביט בתעודת הנישואין הקנדית שלנו, שנראית בערך כמו מגילת העצמאות של ישראל, רק קצת יותר יפה.

אל משרד החוץ נסענו כדי לאמת את המסמך של משרד התחבורה שמאמת את רשיון הנהיגה שלנו. לא נרחיב כאן, זו פרקטיקה נפוצה של אלה העוברים לניכר ואנו, בתור אנשים מסודרים ומאורגנים, התמחינו בה והבאנו אותה לידי שלמות. וממשרד החוץ, שוב אל הירידות מירושלים לתל אביב, שם אימתנו את חתימת פקיד משרד החוץ בשגרירות הקנדית.


חודש ספטמבר 2012, אונטריו. 
בקנדה, כמו במדינה הזאת מדרום, נו, זאת שאין בה ביטוח רפואי ושאוהבת לקרוא לעצמה כמו ליבשת כולה, רשיון נהיגה משמש למעשה כתעודת זהות. זו חשיבותו הראשונה. בנוסף לכך, הוא מעניק את האפשרות החוקית לנהוג.
נכון, הרשיון הישראלי שלנו תקף כאן, אבל רק לכמה חודשים. בקנדה, כל מי שאיננו תושב קבע, כלומר אזרח או מהגר בתהליך התאזרחות, נחשב "תושב זמני". ותושב זמני ששוהה במדינה מעבר למספר חודשים מסוים, אסור לו להמשיך להשתמש ברשיון הנהיגה של ארץ מוצאו ועליו להנפיק רשיון נהיגה מקומי.
ולכן, וגם בגלל שבעוד שבועיים אנחנו עוברים דירה ואין לנו אפילו כף עץ משלנו - שלא לדבר על מיטה או, חשוב מכך, שמיכת פוך - ואנחנו צריכים לחפש ולקנות רהיטים ולהובילם, התחלנו במשימת הנפקת הרשיון המקומי.

יש כאן 3 שלבים ברשיון לרכב פרטי. שלב ראשון, אם עברת רק מבחן תיאוריה, מותר לך לנהוג עם מלווה ובמגבלות שונות על נהיגה בלילה, נהיגה בכבישים מהירים, מספר הנוסעים ברכב וכו'. שלב שני (אחרי כשנה של נהיגה עם מלווה), אם עברת טסט פשוט, מותר לך לנהוג לבד אך עדיין עם מגבלות שונות. שלב שלישי (אחרי 5 שנים), אם עברת טסט מורכב יותר, מזל טוב. קיבלת רשיון רגיל.
זוכרים את המסמך המאומת? משמעותו כאן היא שמכירים לנו בוותק הנהיגה בישראל, ולא דורשים מאתנו לחכות חודשים ושנים בין שלב לשלב בהוצאת הרשיון. כלומר, בניגוד לנהג חדש אמיתי, אנחנו יכולים להיבחן בטסט המורכב מיד ולהוציא רשיון רגיל ללא דיחוי.
רק שקודם לכן, יש לעבור את מבחן התיאוריה.

נו, באמת, אתם חושבים לעצמכם. מה זה כבר תיאוריה למי שנהג יותר מ-10 שנים... מה הבעיה, תמרור עצור משמעותו זהה בכל העולם.
אה-הה! אז נראה אתכם! נראה אתכם עונים על שאלות כגון "מה אחוז האלכוהול המותר בדם לנהג שמתפקד כמלווה של  נהג חדש?" או, "איזה סוג של רכב חירום מתקרב, אם אתם רואים אורות סירנה כחולים?".
חושבים שהייתם יכולים לנחש את התשובות (0.05, ופינוי שלג - בהתאמה) במבחן "אמריקאי"? אולי.
אבל מה לגבי:
- כמה מטרים משני צידי ברז כיבוי אש אסור לחנות?
- כמה מטרים צריך לעצור מאחורי חשמלית שמורידה נוסעים בתחנה?
- כמה "נקודות" מקבלים אם נתפסים עם אחוז אלכוהול בדם שבין הרמה שמהווה עבירה פלילית ובין הרמה ה"מסוכנת"?
- ולכמה זמן ישללו לכם את רשיון הנהיגה, אם לא עצרתם מאחורי אוטובוס בית-ספר שמוריד ילדים בתחנה?

אז אחרי שקראנו את הספר של משרד התחבורה של אונטריו, פתרנו שאלות לדוגמה באינטרנט ושיננו מרחקים, תקופות שלילה ומה לא, הרגשנו קצת מיואשים שאנחנו נדרשים להיבחן, אך מוכנים למבחן.

וכן. זה היה נוח.
משרד ענק במרכז העיר. אחד מסניפי Service Ontario, שזה מעין משרד-הפנים של הפרובינציה. לכאן מגיע כל מי שצריך משהו מהשלטונות, בדרגת הפרובינציה. תור ארוך מאד, כמו שהקנדים אוהבים, אך מתקדם במהרה. שתי פקידות מנתבות את המקומיים (אזרחים וזרים) ביעילות מרשימה. הן רק רואות את המסמכים שיש לנו ביד ומיד מנתבות אותנו לדלפקים המתאימים. "יש לכם תעודה מזהה? יש לכם אימות רשיון נהיגה מהמדינה ממנה באתם?"
- כן! הודות לידידה רזלן!
ממתינים חמש דקות (המקום ענק ומלא בממתינים, אך משום מה אין בלאגן בתור, אין "מי אחרון?", אין צעקות, אין רעש. מוזר.). מגיע תורנו, כל אחד לפקיד אחר.
הפקיד שלי כנראה חדש. הוא כל הזמן מתנצל שהמחשב קצת איטי ושהוא צריך לודא משהו עם הפקיד שעובד לידו. אני לא מבין על מה הוא מתנצל, כי כל העניין לא התארך מעבר ל-3 דקות.
הם לא מבינים למה ידידה כתבה רק את השנה בה קיבלתי את הרשיון, ולא את התאריך המדויק. מתיעצים ביניהם ומחליטים שזו לא בעיה. יכירו לי בותק המלא.
הפקיד מזמין אותי לדלפק אחר, שם עושה לי בדיקת עיניים. 20 שניות. תקריא את המספרים. יופי (אז מה אם לא ממש ראיתי, וטעיתי בחצי מהספרות).
חוזרים לדלפק שלו. אני מקבל אישור איתו אני יכול לגשת למבחן.
- רגע, ומה עם המכתב מידידה? אני לא מקבל אותו חזרה?
- לא, זה נשאר אצלנו.
- אז, סליחה שאני שואל, אבל, כשאלך לעשות טסט, איך ידעו שיש לי ותק? איך ירשו לי להירשם מיד לאחר התיאוריה?
- זה בסדר. אתה כבר אצלנו בתוך המערכת. הם יראו את זה במחשב.
משום מה, בניגוד להתנייה הישראלית שלי, הפעם ה"יהיה בסדר" נשמע לי מנחם ומשכנע - ולא מדאיג, מטריד. אני במערכת. יש מחשב קנדי שאני רשום בו. מה רע?

נכנסים לחדר פנימי. חדר המבחן. על הכסאות יושבים אנשים במהלך המבחן. אייל כבר שם. עוברים על פניהם וניגשים לדלפק, עם הטופס שקיבלנו לפני רגע.
- שלום. זה המבחן. נא לבחור תשובה א', ב', ג' או ד' ולסמן במשבצת. בהצלחה! יש כאן עפרון אם אתה צריך.

מתיישבים. פותרים. בודקים את התשובות. מושכים עוד קצת זמן. אחרי רבע שעה קמים ומחזירים לפקידה את המבחן הפתור.
- נא לשבת. מיד יקראו לכם.

עוברות 10 דקות. קוראים בשמי. אני ניגש, חושש ורועד. מה אם נכשלתי? (מותר לחזור על המבחן כמה פעמים שרוצים, מתי שרוצים).
- שלום. טוב, עברת את המבחן. מזל טוב! הנה הרשיון הזמני שלך. הרשיון הקבוע יגיע בדואר בעוד כחודש.

תודה Service Ontario! זה לא היה נורא כלל וכלל!

עכשיו - צריך לקבוע עם מורה לנהיגה, לעשות שיעור אחד, להזמין תור לטסט... בקיצור, עוד יהיה על מה לדווח.
מקווים לסיים את העניין במהרה, לקראת מעבר הדירה. נראה.

יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

מסע אל תום האלף

סוף השבוע האחרון באונטריו היה סוף שבוע ארוך, לרגל הלייבור דיי - חג העבודה. מדי שנה, ביום שני הראשון של ספטמבר, הקנדים חוגגים את ההישגים הסוציאליים והכלכליים של העובדים בסוף שבוע ארוך. העובדה שתמיד מדובר בסוף שבוע ארוך מאפשרת לקנדים לתכנן את חופשותיהם בדיוק בסוף השבוע הזה, ולהאריך אותן ביום.
ביום חמישי, כשהתפנינו סוף סוף מכל ענייני הדירה וטרדות היומיום, גילינו שעומד לפנינו סוף שבוע ארוך שבו לי (אייל) יש חופש. גילינו גם שייתכן שמדובר בסוף השבוע האחרון שבו עודד יהיה פנוי, לפני שיצלול ב-7/9 לתוך הלימודים האינטנסיביים.

כשרעיון החופשה פוגש מציאות
לנוכח הגילוי המסעיר החלטנו לנסות ולהגות תוכנית חופשה של הרגע האחרון. אך אופס, לא היינו הראשונים שחשבו על זה. למעשה, היינו די האחרונים.
בדיקה מהירה (של כשלוש-ארבע שעות) ברשת העלתה שעל סוף שבוע במפלי הניאגרה אין בכלל מה לדבר. עלות לילה אחד במלון גרוע עמדה על כ-300 דולר. וזה עוד לפני ששילמנו על רכב/רכבת/אוטובוס כדי להגיע.

בחיפוש מייגע (שיש לומר שאת מרביתו עשה עודד, בזמן שאני הייתי בעבודה) הגינו תוכנית חלופית - נסיעה לאלף האיים. נגלה לכם את הסוף ונאמר שאנחנו לא מתחרטים על דקה מהנסיעה הזאת.

הזמנו רכב שכור, לילה ב-B&B שנשמע מבטיח, וקיווינו לטוב. למעשה, נראה שהצלחנו להזמין מקום לינה ורכב כי הסתפקנו בלילה אחד וב-48 שעות של רכב, ויצאנו לנסיעה רק ביום ראשון. חלק מהקנדים כבר חזרו מהחופשה ביום הזה.

יוצאים לדרך


 
  הנה אנחנו, בבוקר הנסיעה, ליד תחנת האוטובוס הסמוכה (איך לא) לסניף מקדולנדס. מה שלא יהיה, תהיו בטוחים שאם תלכו לאיבוד בקנדה - לא תמותו ברעב. תמיד יהיה סניף מקדונלדס ברדיוס של פחות מקילומטר. בדרך כלל - הרבה פחות.

קיבלנו שדרוג בגודל הרכב, על חשבון הבית

נסענו למרכז eaton, שם אספנו את הקרייזלר המבהיקה שלנו. אחרי שניסו למכור לנו ג'י פי אס מובנה לרכב וסירבנו, גילו לנו שממילא נקבל אותו למרות שלא שילמנו עליו. טפחנו לעצמנו על השכם על הבחירה הנבונה שלא לרכוש את הג'י פי אס והתחלנו בנסיעה מזרחה לאורך אגם אונטריו. כעבור 3/4 שעה לערך סיימנו לחצות את טורונטו עצמה (על פרבריה) והתחלנו לראות קצת טבע יותר פראי. מדי פעם הציץ מימיננו אגם אונטריו העצום.

כשהגענו לקינגסטון, כעבור כשלוש שעות נסיעה נוספות, נפרדנו בעצם מהאגם והמשכנו לנסוע לאורך שפך נהר סנט לורנס, הנשפך לתוך אגם אונטריו. זה בעצם האזור שבו ניתן להתחיל לראות את האיים.
עצרנו לקניות קצרות של מצרכים שעד מהרה הפכו לפיקניק על שפת הנהר, בפארק ציבורי שהוא גם חוף רחצה. הדרך לפארק היתה רצופה בבתי עשירים שבנויים על שפת הנהר. קצת מבודד, אבל יכול לשמש בית קיט נפלא. אגב, חלק מהבתים הללו אכן מושכרים לנופשים על בסיס שבועי או חודשי. אחרי חזרתנו הביתה לטורונטו, הרהרנו באפשרות של חופשה כזו - אולי עם מבקרים מישראל.

הדרך מזרחה



הפרידה מאגם אונטריו, בקינגסטון

פיקניק על שפת האגם

נוף הפיקניק

אחרי הפיקניק מצאנו את עצמנו קצת לחוצים. יצאנו בתשע וחצי בבוקר מהבית (סוכנות השכרת הרכב נפתחה רק בעשר) וקיווינו להספיק להגיע לאתר הלינה בנינוחות, להתארגן, ולצאת בחמש אחה"צ לשייט סביב האיים. בפועל, הגענו רק בארבע וחצי לגננקווה (Gananaque - עיר על שני נהרות, בניב האינדיאני המקומי).

משפריצים מים ושחץ
את הדלת פתח לנו כריס, שמנהל יחד עם בן זוגו טד את ה-B&B בגננקווה. כריס היה נחמד ולבבי, עשה לנו את ה- express tour, נתן לנו קופון הנחה לשייט ושחרר אותנו לדרכנו.
עלינו לשייט יחד עם הרבה קנדים, מרביתם ממוצא הודי, וזוג ישראלי אחד. ברקע, הושמעה קריינות שמרביתה היתה מאכזבת. קיבלנו מעט מדי מידע על האיים ועל התופעה הגיאולוגית שיצרה אותם, והרבה מדי מידע על בעלי ההון שמתגוררים בכל בית ובית שנבנו על האיים שעל פניהם חלפנו.
כך או כך, הנוף היה מספיק מרהיב כדי שנצליח להנות למרות ההסבר.


מחכים להפלגה



צפוף על האי





על הספינה


בית לדוגמא. לפרטים, פנה למתווך הקרוב למקום מגוריך

שימו לב לדג שנלכד לפני רגע בטלפיו של השחף




העתק של שער הניצחון בטירת בולדט, שהיא הקצה המזרחי של השיט
  השיט נמשך כשעתיים וחצי לאורך כ-32 ק"מ. הוא מגיע מזרחה עד טירת בולדט (נבנתה על ידי איל הון שהיה בעליו של מלון וולדורף אסטוריה בניו-יורק עבור אשתו, אך בנייתה הסתיימה במימון ציבורי; כ-16 ק"מ מזרחה), ולאחר הקפת האי, הספינה חוזרת מערבה - תוך שהיא חולפת על פני איים אחרים.
חלק מהאיים קטנטנים במיוחד ומאכלסים כמה עשרות ציפורים. על חלק אחר נבנו בית אחד או בתים אחדים. אחרים גדולים דיים כדי לאכלס יישוב של כמה עשרות, עם בית דואר, מכולת קטנה וכיו"ב. רוב רובם של הבתים הם בתי קייט של אנשים אמידים, המגיעים עם סירות ממונעות ונופשים על האיים. חלקם נופפו לנו לשלום בדרך, חלקם חלפו על פנינו עם אופנועי ים חדישים והתיזו לעבר הספינה שלנו מים ושחץ.

הדוקטור מכין ארוחת בוקר
בערב סעדנו במסעדה מקומית ולמחרת בבוקר התעוררנו לארוחת הבוקר שהכין לנו כריס. כריס הסביר שטד אמנם מנהל איתו את המקום, אך במקביל הוא גם פקח בחירות של האו"ם, והוא נקרא לבילרוס כדי לפקח על מערכת הבחירות המתנהלת שם. לכן הוא לבד הפעם.
למרות שהיה לבד - כריס לא איכזב בארוחת הבוקר. הוא הכין לכל אחד מאיתנו מנה אישית לבקשתנו. לעודד הכין פנקייקס תפוחים (מאוד!) עשויים מיוגורט בלבד (ללא חלב), עם אוכמניות טריות.לי הכין אומלט תרד ופטריות עצום בגודלו. שתי המנות נעשו ממצרכים מקומיים ואורגניים. כריס הסביר שהם מנסים לשמור על כלל של רדיוס 100 ק"מ. כלומר - כל המצרכים צריכים להגיע מקרוב, כדי להקטין את טביעת הרגל הפחמנית שמייצר ה-B&B. כך, המייפל הגיע מהבית השכן, הבייקון והנקניקיה שליוו את שתי המנות (כן, גם את הפנקייקס) הגיעו מחזירים שגודלו ביישוב וכו'.
ארוחת הבוקר כללה גם שיחה נעימה. כריס סיפר שהוסמך כדוקטור בפסיכולוגיה ועסק במשך שנים רבות במחקר בבתי חולים. לפני מעט יותר משנה עזבו כריס וטד את טורונטו לטובת עבודה במבשלת בירה מקומית. במקביל, פתחו את המקום כדי לייצר הכנסה נוספת. בינתיים, העבודה במבשלת הבירה לא עלתה יפה (חילוקי דעות מקצועיים...) ונשאר רק ה-B&B.

אחרי בוקר של מנוחה התחלנו בנסיעה מזרחה לאורך ה-  Thousand islands parkway. מדובר בכביש נופי שנוסע לאורך נהר סנט לורנס ומגיע בחלוף כמה עשרות קילומטרים לברוקוויל (Brockville). בברוקוויל ראינו שוב הנהר, את ספינות העשירים ואת מנהרת הרכבת הראשונה שנחפרה בקנדה, ממש בסמוך לחוף, והמשכנו צפונה למריקוויל (Merickville) - עיירה קטנטנה וציורית שמקיימת בקיץ פסטיבלי ג'אז. 

מנהרת הרכבת הקנדית הראשונה. היום היא כבר לא פעילה

ברוקוויל




הגשר במריקוויל (קראו בהמשך). מתחיל בסיבוב

ממשיך להסתובב

הגשר נעמד במקביל לכביש

הספינה חולפת

מסובבים מנואלה - הדלת נפתחת, והמפלס עולה

 מריקוויל בנוייה על גדת נהר הראידו (Raideau) שמגיע מאוטווה. חברת החשמל הקנדית בנתה סכר הידרו-אלקטרי בעיירה. התמזל מזלנו, ובזמן ששהינו שם ראינו גשר שלם שמוזז הצידה לטובת ספינה שעוברת בנהר, וצפינו במנגנון השוואת המפלסים של הסכר בפעולה.
ממריקוויל התחלנו את מסענו בחזרה דרום-מערבה, לעבר טורונטו. כמובן שבחרנו בדרכים הנופיות והאיטיות, וחלפנו דרך אינספור אגמונים ונחלים קטנים, עד להגעה הסופית ליעדנו - עייפים ומרוצים. היה נפלא.