אנחנו נוסעים לקנדה. לא משנה כמה פעמים אגלגל את המשפט הזה על הלשון, או במחשבות, והוא עדיין בלתי נתפס.
והנה, מאז שהחלטנו והודענו על העניין באפריל האחרון הכל מתגלגל במהירות מטורפת. הנה, כבר עברנו את המשוכה של השכרת הדירה שלנו ושל איתור סאבלט לחודשיים הראשונים שם, בטורונטו; והנה, מכרנו את הריהוט שרצינו למכור; והנה, התחלנו להסדיר את ענייני הבנק ויפויי הכוח, והודענו על עזיבה בעבודה; והנה, מחר אנחנו כבר מסיימים לעבוד ובשבוע הבא אורזים ומפנים את הדירה.
והכל קורה מהר. מהר מדי.
אז כדי להספיק כמה שיותר בזמן הקצר שנותר לנו בארץ החלטנו שלא לסרב כמעט לשום הזמנה, וליזום בעצמנו כמה שיותר הזמנות. אנחנו פוגשים חברים כמעט בכל יום, אוכלים בחוץ, פוגשים את המשפחות בכל סוף שבוע ומנסים לגמוע את החברה שכנראה תחסר לנו שם כל-כך.
אז איך מתחילים בכתיבת בלוג על נסיעה של שנים למקום זר? לא ממש ברור, אבל הנה. כבר התחלתי אותו.
ההתרגשות שלנו ושל הסובבים אותנו גואה. כולם סביבנו מביעים רגשות קנאה עזים. רבים מהחברים שלנו, מתברר, חולמים כבר שנים על נטישה למקום רחוק וקר. אומרים לי כל הזמן כמה אהנה, כמה יהיה לנו טוב וכמה החוויה הזו היא חוויית חיים חד-פעמית.
אני מסכים – ועם זאת, הדמיון עובד שעות נוספות: איפה נגור? איך נסתדר? ומה עם השפה? ואיך יהיה לעודד בקמפוס? ומה יהיה עם עבודה בעבורי? ואיך נתמודד עם הקור? ומה אם נתגעגע? ואיך בכלל אפשר לסמוך על סקייפ, כששיחות ה-voip כל-כך מקוטעות?
וההתרגשות הופכת לפרקים לחרדה; והחרדה הופכת לרצון להיכנס מתחת לשמיכה, במזגן המקפיא, ולישון עד ה-D-day, יום העזיבה ב-27 ביולי.
אבל את הפריבילגיה הזו אין לנו. אנחנו צריכים להתחיל לעבוד במרץ החל מסוף השבוע הקרוב. והנה תמצית לוח הזמנים והמשימות שעומדות בפנינו החל מסוף השבוע הקרוב:
אריזת הדירה; פינוי ריהוט לאח של עודד בחיפה; סיוד חלקי של הדירה; פינוי ריהוט וארגזים לאחסון אצל הורי; התקזזות כספית עם הדיירים הנכנסים; סידורים בשני סניפי בנק; סידורים במשרד החוץ ובשגרירות הקנדית; סידורים באוניברסיטה; הסדרת הביטוח הלאומי; ביקורת רפואית שלי; רופא שיניים; הסדרת פנסיה של שנינו ועוד ועוד. ובתוך כל זה קבענו מפגש משפחתי לכל צד, פיקניק עם החברים, ארוחות ערב למכביר. אה כן, ואני גם צריך לסיים את הסמינר...
בקיצור, התוכניות רבות ומגוונות והזמן קצר.
אז כן, נשתדל לעדכן פה בבלוג מדי פעם, אם נמצא רגע פנוי. ובינתיים, החזיקו לנו אצבעות.
והנה, מאז שהחלטנו והודענו על העניין באפריל האחרון הכל מתגלגל במהירות מטורפת. הנה, כבר עברנו את המשוכה של השכרת הדירה שלנו ושל איתור סאבלט לחודשיים הראשונים שם, בטורונטו; והנה, מכרנו את הריהוט שרצינו למכור; והנה, התחלנו להסדיר את ענייני הבנק ויפויי הכוח, והודענו על עזיבה בעבודה; והנה, מחר אנחנו כבר מסיימים לעבוד ובשבוע הבא אורזים ומפנים את הדירה.
והכל קורה מהר. מהר מדי.
אז כדי להספיק כמה שיותר בזמן הקצר שנותר לנו בארץ החלטנו שלא לסרב כמעט לשום הזמנה, וליזום בעצמנו כמה שיותר הזמנות. אנחנו פוגשים חברים כמעט בכל יום, אוכלים בחוץ, פוגשים את המשפחות בכל סוף שבוע ומנסים לגמוע את החברה שכנראה תחסר לנו שם כל-כך.
אז איך מתחילים בכתיבת בלוג על נסיעה של שנים למקום זר? לא ממש ברור, אבל הנה. כבר התחלתי אותו.
ההתרגשות שלנו ושל הסובבים אותנו גואה. כולם סביבנו מביעים רגשות קנאה עזים. רבים מהחברים שלנו, מתברר, חולמים כבר שנים על נטישה למקום רחוק וקר. אומרים לי כל הזמן כמה אהנה, כמה יהיה לנו טוב וכמה החוויה הזו היא חוויית חיים חד-פעמית.
אני מסכים – ועם זאת, הדמיון עובד שעות נוספות: איפה נגור? איך נסתדר? ומה עם השפה? ואיך יהיה לעודד בקמפוס? ומה יהיה עם עבודה בעבורי? ואיך נתמודד עם הקור? ומה אם נתגעגע? ואיך בכלל אפשר לסמוך על סקייפ, כששיחות ה-voip כל-כך מקוטעות?
וההתרגשות הופכת לפרקים לחרדה; והחרדה הופכת לרצון להיכנס מתחת לשמיכה, במזגן המקפיא, ולישון עד ה-D-day, יום העזיבה ב-27 ביולי.
אבל את הפריבילגיה הזו אין לנו. אנחנו צריכים להתחיל לעבוד במרץ החל מסוף השבוע הקרוב. והנה תמצית לוח הזמנים והמשימות שעומדות בפנינו החל מסוף השבוע הקרוב:
אריזת הדירה; פינוי ריהוט לאח של עודד בחיפה; סיוד חלקי של הדירה; פינוי ריהוט וארגזים לאחסון אצל הורי; התקזזות כספית עם הדיירים הנכנסים; סידורים בשני סניפי בנק; סידורים במשרד החוץ ובשגרירות הקנדית; סידורים באוניברסיטה; הסדרת הביטוח הלאומי; ביקורת רפואית שלי; רופא שיניים; הסדרת פנסיה של שנינו ועוד ועוד. ובתוך כל זה קבענו מפגש משפחתי לכל צד, פיקניק עם החברים, ארוחות ערב למכביר. אה כן, ואני גם צריך לסיים את הסמינר...
בקיצור, התוכניות רבות ומגוונות והזמן קצר.
אז כן, נשתדל לעדכן פה בבלוג מדי פעם, אם נמצא רגע פנוי. ובינתיים, החזיקו לנו אצבעות.
