שלטון הרוב

פרק א' - ימי התום, או: ג'ינג'י עובר למקום נקי יותר

ביום רביעי הקרוב יפרסם בית משפט השלום בירושלים פסק דין מסקרן בעניינו של אחד, אביגדור ליברמן, שהיה פעם - ואולי עוד ישוב להיות - שר החוץ של מדינת ישראל. שיבוש הליכי משפט תהיה העבירה שבה יורשע או יזוכה השר לשעבר. ישראל הקטנה, ואני איתה, ראתה כבר הכל: נשיאים שהורשעו באונס, ראשי ממשלה שמעטפות כסף תפוחות נתחבו לכיסיהם, מיטות ראוותניות על מטוסי אל-על ותקציבי גלידה עתירי ממון וקלוריות, שחיתות בצמרת רשות המסים ושופטים נמלטים מאימת הדין לפרו. והנה לפני שנה הגענו, כך לפחות חשבתי, לאי של שפיות: הו קנדה, ארץ השלג והפוליטיקה הצחים, מדינה בה קור ורוח הם לא רק מזג אוויר אלא דרך חיים; ארץ (הפוליטיקה החדשה) המובטחת שבה לא נפל נגע רקבון או קלקול מוסרי, ועל השחיתות שמעו רק בספרים. או כך לפחות חשבנו.

פרק ב' - שלב המעבר, או: ג'ינג'י פוגש את רוב מ-אטוביקו

"לא שמעתם על רוב פורד?" , שאלו אותנו חברינו יודעי הח"ן מהשמאל המקומי עם הגיענו לטורונטו. ובטרם הספקנו להגיד 'רוב פורד' קיבלנו הסבר מלומד על חבר המועצה מהפרבר במערב טורונטו, אטוביקו, שהפך לראש העיר השובניסט, שונא-האדם וההומואים בפרט ונוהג מדי קיץ לנפוש בקוטג' שלו, מרחק שעה נסיעה צפונה מטורונטו, בדיוק בשבוע הגאווה. לצערו כמובן, בגלל התחייבויות נופש קודמות, הוא לא יכול להשתתף באירועי הגאווה המביאים לעיר מדי שנה כ-3 מיליון תיירים ותיירי-פנים ומניעים את כלכלת טורונטו. אה, כן, ראש ממשלת אונטריו דווקא מגיעה, וכך גם רבים-רבים מראשי הערים שקדמו לפורד. ופורד בשלו.

זה הכל? חשבנו. בורח לקוטג' בהרים? הרי כל ש"סניק מתחיל לוקח אותו בהליכה. כל עוד פורד לא מאשים אותנו ברעידות האדמה שפוקדות את ה- Niagara escarpment אנחנו מוכנים להניח לאיש לנפשו ושהוא יניח לנו לנפשנו. אך לא היא: האיש, אשר הינו יקיר הפרברים ונבחר בקולותיהם לאחר שטורונטו חוברה לה יחדיו עם פרבריה, מכה בשערורייה אחר שערורייה. הנה בחלוף חודשים אחדים נפוצו שמועות זדוניות באחד העיתונים המקומיים על התבסמות יותר מקלה באירוע התרמה לאחת הקהילות בעיר. ולא חלפו עוד חודשיים-שלושה ופורד מככב בשערוריית הטרדות מיניות על גבי העיתון. והנה חבר צוות אחד פורש, ויועץ אחר מפוטר. ושמח בעירייה.

נא להכיר - רוב פורד

ולאט לאט נחשף גם עברו של סחבק מהעירייה: הנה פרסום על הרשעה בנהיגה בשכרות בהיותו צעיר. והנה סרטון שלו שבו הוא מדבר על "האוריינטלים" - וכדי לא לחטוא באי-דיוק וכדי שגם אתם תוכלו להנות נביא את הציטוט במלואו:  "Those Oriental people work like dogs. They work their hearts out. They are workers non-stop. They sleep beside their machines. That's why they're successful in life. I went to Seoul, South Korea, I went to Taipei, Taiwan. I went to Tokyo, Japan. That's why these people are so hard workers (sic). I'm telling you, the Oriental people, they're slowly taking over". 

פרק ג' - התפכחות מכאיבה, או: ג'ינג'י מתוודע לסרטון הקראק-קוקאין

את "מסע הצלב" וה"רדיפה", כפי שהגדירו זאת תומכיו של ראש העיר (מיהם תומכיו? עוד נגיע לכך בפרק ד'). מוביל עיתון אחד, די חשוב בביצת העיתונות המקומית - "טורונטו סטאר", שמו. אותו סטאר מפרסם פעם אחר פעם כתבות איומות ונוראות על ראש העיר האהוב. שוב ושוב, ללא רחם, מתייחס העיתון למנהגיו המגונים של ראש העיר לנבל את פיו, לדרוס עיתונאים בחנייה, לשתות לשוכרה בתפקיד ולשבש הליכי משפט. עד כדי כך נטפלים למסכן, עד שהלה החליט לעשות מעשה והורה לתומכיו להחרים את העיתון, ולתורמיו - לא לקנות מודעות מהסטאר.

ואכן, היתה לכך סיבה טובה. אימפריית הרשע של הסטאר לא הסתפקה בראיות על שתייה לשוכרה והלכה וחפרה במנהגיו המגונים של ראש העיר להתרועע עם סוחרי סמים, להצטלם איתם יומיים לפני שנעלמו או נרצחו בנסיבות מסתוריות, וכמובן - להצטלם בווידאו מעשן מקטרת של קראק-קוקאין באופן שלא מותיר הרבה מקום לפרשנות.

אנשי הסטאר צפו בווידאו אך לא קיבלו אותו לידיהם - ומייד הלכו וטינפו על פורד קטינא (בעצם, לא כ"כ קטינא בהתחשב במימדיו). ועוד איפה? בכותרת ראשית בעיתון.

אז בהיעדר הוכחה מצולמת בידי העיתון עבר הסטאר בחודשים האחרונים מסע דה-לגיטימציה נוראי. השמצות וגידופים מצידו של ראש העיר ואנשי צוותו (אלו שעוד נשארו בלשכתו המתפוררת, שהולכת ומתרוקנת מאנשים המתפטרים/מפוטרים על בסיס יומי) שהכחישו כי צרך קראק-קוקאין וטענו כי הסרטון לא קיים והומצא בידי שוחרי רעתו של פורד. פורד עצמו הכחיש את קיום הסרטון בקולו.

פרק ד' - סרטון שצולם במערכה הראשונה יוקרן בשלישית, או: ג'ינג'י מחכה לגירסת הבמאי

והנה אור ליום חמישי, ערב הולאווין קודש, פרצו החדשות המסעירות בעיר: מפקד משטרת טורונטו, ביל בלייר, הודיע במסיבת עיתונאים שהמשטרה מנהלת חקירה סמויה מזה כמה חודשים והצליחה להניח ידה על הסרטון המדובר, בו מצולם ראש העיר. הסרטון, כך בלייר, מאשש את הפירסומים הקודמים בנוגע והדיווחים בעבר. כך אמר בלייר ולא יסף. 

צ'יף בלייר (צ'יף במובן המשטרתי, לא האינדיאני) הדגיש שאין בווידאו אלמנט שיכול להביא לאישום פלילי נגד ראש העיר אבל ציין כי בתור אזרח העיר הוא בהחלט מאוכזב. ובכן, ממסיבת העיתונאים ומדיווחים מאוחרים יותר מתברר שהמשטרה ניהלה מעקבים אחרי מפגשים שניהל ראש העיר עם חברו סוחר הסמים ו"נהגו לסירוגין", העונה לשם אלכסנדר ליסי. השניים נפגשו בחניונים אפלים - לא בדיוק מקום לקיים בו מפגש חברי. בדרך לאחד המפגשים עצר ראש העיר בחנות אלכוהול, רכש שני בקבוקי וודקה, ורוקן אותם במהלך המפגש. המשטרה חילצה את הבקבוקים הריקים מפח אשפה אליו הושלכו על ידי ראש העיר. זאת, לא לפני שהבחינה בפורד המבוסם משתין בציבור על עץ בחוצות העיר.

אותו ליסי, חברו הטוב של ראש העיר, יואשם ככל הנראה בניסיון סחיטה שלגביו לא נמסרו בינתיים פרטים. עם זאת, הסטאר דיווח בעבר שליסי עשה מאמצים להשיג את הסרטון המביך של פורד לאחר שנודע על קיומו מהפרסום בעיתון. וכבר נאמר - אין כמו חברים. כשכולם נוטשים, רק הם ישכבו על הגדר למענך. הקוראים שולה זקן ועמרי שרון ודאי מזדהים.

ליסי, אגב, כנראה לא רהוט מספיק כדי לסייע גם במתקפת היח"צ שראש העיר צריך להפעיל כדי להגן על שמו הטוב (או אם לדייק: לטהר את המוניטין המצחין שריחו נישא למרחוק). וכך נמצא שדרן רדיו של תוכנית מאזינים שמוכן היה להישבע שראש העיר התחזה למאזין "איאן מאטוביקו" והתקשר כדי לומר ששופכים את דמו של פורד ההגון.

מחאות ליל כל הקדושים. הוכחת קיומו של הסרטון פורסמה בערב החג. הכיתוב בשלט: "There is no video"

ופריט מידע אחרון לסיום: עוד נודע כי יועצו של ראש העיר פנה למשטרה בבקשה לקבלת מידע על המעקבים באופן שלטעמי לפחות עולה כדי שיבוש הליכי משפט.

ואם בשיבוש הליכי משפט עסקינן, נסגור מעגל ונחזור לליברמן וקצב, לאולמרט ודרעי, לפנחסי והירשזון וכל אלה ששכחתי. ובכן יקיריי, ארץ הקודש במקום טוב באמצע. אז מה אם יש לנו נשיא שאנס? לגויים ימ"ח שמם יש ראש עיר שמעשן קראק. ואפילו לוקח לריאות. 

שנה מאז שנחתנו - חוגגים בקיץ קריר של טיולים

לא יאומן, אך חלפה שנה. האנגלית צוחצחה, הנימוסים שוכללו והיכולת להגיב בצורה פאסיב-אגרסיבית השתפרה פלאים. שנה בקנדה כבר בהחלט נותנת את אותותיה, ואל תתפלאו אם בפעם הבאה שתפגשו אותנו נעמד מאחוריכם כדי ליצור תור.

קיץ

היריעה קצרה מכדי להכיל את תיאורי הפכפכות מזג האויר, ואת מורת רוחנו מהעיסוק הבלתי פוסק של הקנדים בנושא המרתק הזה (שני בחשיבותו ללידת בנם של ויליאם וקייט, שנחגגה כאן כמעט כמו יום עצמאות בישראל, כולל עיטורי כחול-לבן על מגדל CN). נציין רק שכעת, חמים ונעים ביום (וגם קצת מעונן וקודר ויורד גשם לפעמים) ובערב צריך סוודר. או מגבת לזיעה הנוטפת. תלוי ביום. בסוף השבוע הקרוב תכננו לצאת לקמפינג קצת צפונה מטורונטו, לאזור בו הטמפרטורה יורדת ל10 מעלות בלילה בשיאו של קיץ זה והדובים שם מהלכים מבלי להיפגע. אלא שהתחזית מראה עכשיו 5 מעלות ונראה שלינת השטח תומר למלון 3 כוכבים במונטריאול. אחלו לנו בהצלחה.

בצדו השני של נהר הניאגרה מגישים בריוש מצויין

ושוב איתכם. מפלי הניאגרה

לציון השנה הראשונה שלנו בדרום הקוטב הצפוני, ולרגל הגעתה של ג. לביקור מישראל (השם שמור במערכת), יצאנו לטיול צנוע של 9 ימים סביב "האגמים הגדולים".

הטיול הנהדר התחיל בחוויה מוזרה ביותר. זוג חברים ישראלים התחתן בעיר באפלו, ניו יורק (סיפור ארוך ומצחיק שמכיל דרמה ומתח. ניתן לשמוע מאתנו בנפרד, למי שמעוניין). שמחים וטובי לב יצאנו בבוקר מהבית, נסענו על גדת אגם אונטריו, ביקרנו (שוב!) באחד מפלאי הטבע המרשימים בעולם (פרס למי שינחש: אבוב) ושמנו פעמינו אל העיר באפלו - שם, בגדה הנחותה-תרבותית של נהר הניאגרה, מעבר לגבול, היכן שהקילומטרים הם מיילים, צרפתית היא ספרדית, והכל הרבה הרבה, אבל הרבה, יותר זול. לא כל כך ידענו לאן אנחנו מגיעים ומה התכנית. זו היתה סטיה קלה (לא יותר מ-6,7 שעות תוספת למסלול המתוכנן) שנועדה להפגיש אותנו לערב אחד עם החברים הישראלים שלא מכירים אף נפש חיה בבאפלו על מנת שנוכל לחגוג יחד.
בהודעת הטקסט נכתב בערך כך: בואו פשוט ניפגש לארוחת ערב במלון שאנו שוהים בו. וכתובת. וזהו.
אז הגענו למקום. החשד הראשון שלי התעורר, כשה"מלון" נראה מבחוץ כמו אחוזה פרטית, ועל הדלת היה כתוב: "סאטורן קלאב, כניסה לחברים בלבד". חיפוש מהיר באינטרנט גילה שיש קוד לבוש הכולל חליפת 3 חלקים ועניבה. ואנחנו? היינו בבגדי טיול ואחזנו זר בלונים שהבאנו בשביל האוירה. אבל נתנו לנו להיכנס, משום שמסתבר שללא ידיעתנו היינו אורחיו של מר פול מייקלס, להלן מיסטר מייקלס.

לא בדיוק חליפת 3 חלקים. בלונים

"...מיסטר מייקלס ביקש למסור שהוא מאחר מעט, אך הוא מביא עמו שני בקבוקי שמפניה ממרתף היין הפרטי שלו..."

התיישבנו עם החברים ליד השולחן בחצר המסעדה של המועדון (לחדרים הפנימיים באמת אסור להיכנס בלבוש קז'ואלי, אפילו אם אתה מכיר את מיסטר מייקלס). לאחר שמספר מלצרים קרקרו סביבנו, מזגו מים, וכו' ניגש מלצר צעיר, ביקש את תשומת לבנו, והודיע בחגיגיות: "מיסטר מייקלס התקשר. הוא ביקש למסור לכם שהוא מאחר מעט, אך אל דאגה, הוא מביא עמו שני בקבוקי שמפניה ממרתף היין הפרטי שלו. אנחנו כבר יודעים מה הוא אוכל הערב, אז בבקשה, תרגישו חופשיים להתחיל להזמין בלעדיו והוא יצטרף אליכם בקרוב".
ההודעה הובילה מיד לשאלה המתבקשת: מיהו לעזאזל מיסטר מייקלס?! ובכן, הסתבר כי מיסטר מייקלס הוא חבר מוכר וידוע בקהילה היהודית של באפלו, בעל חנות תכשיטים בעיר, ובמקרה גם אחד האנשים העשירים שחיים בה. אך טבעי הוא שמיסטר מייקלס הינו חבר ב"סאטורן קלאב": מועדון גברים עתיק בבאפלו, שכניסת נשים הותרה בו החל משנות ה-70 ופעם אחת, לפני כשנתיים, אפילו אדם שחור נכנס בשעריו  כסולן של להקה שהוזמנה להנעים את זמנם של חברי המועדון בערב-נושא קאריבי ("לפני 5 שנים זה לא היה קורה. המועדון נעשה מאוד ליברלי", שיבח מר מייקלס בהסבריו). חברינו הישראלים זכו לשהות בסאטורן קלאב, המקום בו נפגשנו, רק כי פגשו במיסטר מייקלס לגמרי במקרה, סביב סיפור החתונה המצחיק-דרמתי-מותח שלהם. במסגרת הסיפור הם חותנו בהתראה של יום אחד בבית הכנסת הרפורמי של באפלו וכייסו את כל הקהילה היהודית למשימה.
אנחנו זכינו מההפקר. רעבים עוד מלפני חציית הניאגרה, מיד השתלטנו על הבריושים הקטנטנים הנהדרים והלחמניות הטריות שהוגשו לנו לשולחן, מעיינים בתפריט שלא כתובים בו כלל מחירים, בין סלט לובסטר, קציצות סרטנים ופילה מיניון. מיסטר מייקלס אכן הופיע בהמשך, ונהנה מאד מהאורחים האקזוטים (אנחנו עם זר הבלונים) שלו. וכך התנהלה לה ארוחת הערב, כשמיסטר מייקלס מספר לנו אודות מועדון הגברים, בעוד המלצרים, הלבושים יפה מאתנו, מתנצלים על כל תזוזה או נשימה שלהם שעלולה להפריע את מנוחתנו. ועם זאת, לא משים מרחק של יותר מחמישה מטרים מהשולחן ("אני כאן, למקרה שתצטרכו משהו"). כל מבט של מיסטר מייקלס במלצר הספציפי שהוצמד אלינו לכל הערב זעק הטרדה מינית, וכשניסינו כהרגלנו להתבדח מעט עם מלצר אחר, יצא לו בטעות חיוך קל, אך הוא כמובן מיד התנצל על כך.
בסוף הארוחה, החברים נזכרו שנשארה להם פרוסה אחת של עוגת חתונה מהצהריים. אז הם ניגשו לחדר להביא אותה. המלצרים מיד זינקו כדי למנוע מבוכה! פרוסת העוגה הבודדת עשתה את דרכה אל המטבח. שם, השף של המועדון פרס אותה (כנראה עם לייזר) לפרוסות בעובי 2-3 מיקרון כדי שיהיה מספיק לכולם, והגיש לכל אחד מאתנו צלחת קינוח שכללה גם עוגיות טריות שנאפו במקום, גלידה, פירות וקצפת - "כדי לעשות כבוד לעוגת החתונה", כפי שהסבירה מלצרית.

בקיצור, האוכל היה מעולה, ומה שהוסיף לחוויה היה התחושה שעצם הנוכחות שלנו במקום מערערת על ערכיו וכל מה שהוא מסמל... אנחנו עד היום לא יודעים כמה הארוחה המדהימה הזו עלתה, אז אין לנו על מה להלין. למי שמעוניין, החברות עולה כ-15,000$ בשנה ומקנה רק זכות כניסה. על כל השאר משלמים כמובן בנפרד (מסעדה, שכירת מקום במרתף היין של המועדון, בריכה וחדר כושר וכו').

בסוף הערב נפטרנו ממיסטר מייקלס ושני אורחים מקומיים נוספים, ולקחנו את חברינו הישראלים לפאב. מי ידע שלבאפלו יש חיי לילה?!

רק עוד 10 שעות ואנחנו שם!

אין מה לומר. הכביש הפתוח לאורך אגם אירי, עם כל אוירת הטיול האמריקאית (קראוון גורר ג'יפ שגורר יאכטה שגוררת אופנוע שגורר אופניים), סיפק לנו את תחושת החופש האולטימטיבית. בגלל העיקוף הקל בשל החברים המתחתנים, נאלצנו לנסוע ביום אחד מבאפלו לשיקגו. זה לא נורא כל כך, אם לא מפריע לכם שכל מה שיש באוהיו ואינדיאנה זה סניפי מקדונלדס וחנויות נשק וזיקוקים. העיר קליבלנד, אוהיו, על שפת אגם אירי, דוקא הפתיעה עם מרכז סמי-היסטורי מגוון ומעניין.

אחרי נסיעה קצרה של כ-10 שעות הגענו ליעדנו: שיקגו! ללא ספק, אחת הערים היפות והמהנות בארה"ב. על שפת אגם מישיגן (כן, למי שעקב, כבר 3 מהאגמים הגדולים נצפו בטיול עד כה) שוכנת העיר הרוחנית Windy City הנהדרת הזו. עם קונסטרוקציות הברזל של הרכבת העילית, בינות גורדי השחקים הראשונים בעולם, כל המרחב הציבורי מעוטר באר-דקו ונראה כמו תפאורה של באט-מן. בין דיפ-דיש פיצה לבין מועדון ג'אז, ראינו כאן את אחד המופעים הטובים, המצחיקים והמרשימים שראינו אי פעם: The Book of Mormon. חפשו בגוגל. ואם יוצא לכם להגיע לצפון אמריקה, תזמינו לזה כרטיסים. היה מעולה. אנחנו צפינו בזה בתיאטרון ישן במרכז העיר, מלא עיטורים, הוד והדר. היתה תזמורת חיה והיו שחקנים פשוט מצויינים. המחזמר הזה, שהוא פרודיה על הדת המורמונית, מומלץ ביותר!

Windy City? בקיץ לא שמעו על זה בשיקגו

במישיגן הנופים מרהיבים אך הזבובים עוקצים

עזבנו את שיקגו צפונה, לאורך מדינת ויסקונסין, שם הנוף של קראוונים וחנויות זיקוקים השתנה להארלי דייוידסון וחנויות גבינה. וקרוואנים. וזיקוקים. שם גם עשינו קצת שופינג, מהרהרים בסוגיה שמעסיקה חוקרים רבים: האם קנדה יותר קרה או יותר יקרה?

בכל אופן, היעד היה ה- Upper Peninsula של מישיגן. החצי העליון של המדינה הזו שמפוצלת על ידי אגם מישיגן. הפנינסולה מופרדת לחלוטין ממישיגן התחתונה, וגם משאר הציויליזציה באופן כללי. בעיר האורות Munising שלחוף אגם סופריור - הגדול מבין האגמים הגדולים - הצטיידנו בצידה לדרך, לקראת מסלול הליכה מתוכנן בשמורת הטבע Pictured Rocks. אך אבוי! מיד עם הגיענו לאזור חוף האגם התחיל לרדת מבול. ללא ספק, עונש מאלוהים על כך שכמה ימים לפני כן צפינו בהנאה ב- Book of Mormon... בצער רב וביגון קודר נאלצנו להמיר את מסלול ההליכה בנסיעה נוחה ונעימה ברכב מתצפית אחת לשניה, בתוך נוף מקסים של יערות ומפלים.

"...סצינת התרבות התוססת כללה מוזיאון מלפפונים חמוצים..."

pictured rocks. אפילו הגשם והזבובים לא האפילו על הנוף

ה"סלעים המצויירים" הם למעשה חופו הדרומי של אגם סופריור (החוף הצפוני הוא דרום קנדה, כלומר אפשר להגיע אליו רק עם מזחלת), שעשויים מסוג כלשהו של סלע גיר שנצבע בצבעים שונים לפי גובה המים, שגם מפסלים בו צורות מעניינות. בהחלט יפה. אם כי קצת קשה להתרשם כשנקלעים ללהקה של "זבובים שחורים"! השם התמים לכאורה, שנשמע תיאורי ויבש, הוא שמם הפופולרי של חיות טרף פראיות שמסתובבות חופשי באזור האגמים הגדולים. זבובי הפרא האלה עוקצים בלי הרף, עקיצות שכואבות לא פחות מדקירת מחט של אחות בלתי מנוסה שמדברת בטלפון תוך כדי הטיפול. כשנקלעים לתוך ענן שחור של זבובים כאלה, זה מרגיש כאילו מליון מחטים דוקרות את הגוף מכל הכיוונים. ואנחנו, במכנסיים קצרים וקרם שיזוף מישראל, היינו חסרי הגנה. העצירות שלנו, אם כן, היו די קצרות. אך הטיול עדיין היה מקסים.

בין השאר עברנו במטרופולין Grand Marais המאכלס לא פחות מ- 407 תושבים, ונקלענו אל סצינת התרבות התוססת שכללה מוזיאון מלפפונים חמוצים ודיינר בסגנון רטרו בתוך קרון רכבת ישן. שם שתינו את המילקשייק הכי טוב של הטיול (ניסינו הרבה), שהיה עשוי מגלידה אמיתית והוגש בכוסות ענק מאלומיניום, כמו פעם.

למילקשייק איכותי לחץ כאן

המשכנו בדרכנו בינות היערות והמפלים, דרך העיירה Paradise - השם מטעה קמעה, לאורך אגם סופריור. לפנות ערב הגענו לעיר קטנה וחמודה מאד ממש על חוף האגם, בשם Brimley. אחרי ארוחת ערב במסעדת Cozy Inn, שכללה דגים טריים מהאגם ואוירת מישיגן (כולם מסתכלים עלינו כשאנחנו נכנסים ורואים עלינו שאנחנו לא משם), חיפשנו מקום ללון. בעיר יש 3 מלונות. אחד נראה טוב, אחד נטוש ולא פעיל, ואחד הוא גם קזינו שמושך קהל מגוון מכל הסביבה (ואכן חלקם נראים כאילו הם חיים בינות היערות והמפלים...). במלון לא היה מקום, וטוב שכך. הבעלים נראה כאילו בדיוק הגיש את אחד האורחים שלו כארוחת ערב לכלב העצום שלו. בקזינו גם לא היה מקום, וחבל. בדיוק היה "ערב נשים", כלומר, קשישות בגיל 80 ומעלה הגיעו בהמוניהן במכוניות האמריקאיות הגדולות והישנות שלהן לבלות ערב נחמד עם חברות בקזינו, שנמצא בשטח שמורה אינדיאנית אז חוקי מישיגן לא חלים עליו ומותר לעשן בחדרים. באמת חבל. הקשישות נראו נחמדות.

בלית ברירה, נהגנו בסופת גשמים אימתנית עד לגבול עם קנדה ומצאנו מנוחת עדן במוטל קטן וחמוד בעיירה Salt Ste. Marie האמריקאית, שאין לבלבל כמובן עם העיירה Salt Ste. Marie הקנדית מעברו השני של הגבול. לשתיהן, אגב, קוראים פשוט "סו" (Soo).

אז כאן אלוהים גר. דוקא יפה.

האגם הגדול האחרון בטיולנו היה אגם הורון, ובתוכו - האי מניטולין.

האי מניטולין מאכלס קהילות רבות של ה-First Nations, שזה השם הנכון פוליטית לילידים אינדיאנים שאבותיהם נטבחו על ידי האירופאים שהתיישבו בקנדה. אחת האומות מאמינה שבאי הזה שוהה הישות שבראה את העולם. זה גם האי הכי גדול בעולם שנמצא במים מתוקים. מה שבטוח הוא שהאי הזה מקסים ביופיו ואפשר לראות בו הרבה חיי פרא. החוויה הצנועה שלנו בתחום כללה שכשוך בנהר לצדם של צבי מים ולובסטרים קטנים (!) והתקלות במשפחת צבאים. בעל המוטל בו לנו סיפר גם על דובים, שדוקא נראים תכופות בתקופה זו באזור, אך לצערנו/מזלנו לא יצא לנו לפגשם. גם לא את הזאבים שבהם הוא מסתייע לייצור הקומפוסט (סיפור ארוך. תשאלו אותנו ונסביר).

מהאי לקחנו מעבורת דרומה, למגרש המשחקים של תושבי דרום אונטריו - Bruce Peninsula. לשון היבשה הזו אל תוך אגם הורון היא האזור אליו כל הטורונטוניאנים ותושבי הסביבה נוסעים לטייל/לעשות קמפינג/לשחות במהלך הקיץ. בקצה שפיץ הפנינסולה שוכן כפר תיירותי חמוד מאד, בעיקר יאכטות יש שם. הכבישים מלאים כלי רכב מסוגים שונים - כמעט כולם גוררים איזה סירה או לפחות קאנו.

עצרנו באחת משמורות הטבע הרבות לחוף האגם, וסוף סוף טיילנו קצת ברגל. אך גולת הכותרת היתה החוף עצמו. חוף של חלוקי נחל ומשטחי סלע, עם מי אגם צלולים לחלוטין. בלי מלח, בלי חול, בלי ג'יפה. היו שם די הרבה אנשים, כולל צעירים, ובכל זאת בכלל לא היה מגעיל. מוזר. המים היו נהדרים, אם כי קרים בכ-20 מעלות לעומת מה שניתן להגדיר כטמפרטורה נוחה לשחייה. נכנסנו בכל זאת, עד שההיפותרמיה הגיעה לסף קטלני.

עייפים אך מרוצים המשכנו בנסיעה דרומה, הביתה. טורונטו קיבלה את פנינו חמימה, שמשית ונעימה.

נותר לנו בדיוק מספיק זמן להתאושש (ולקנות ספריי נגד זבובים שחורים) לקראת הקמפינג הבא עלינו לטובה, שכאמור הומר בחופשה בפרובינציית היחידה עם אוכל נורמלי בקנדה. כשנחזור ממונטריאול, נספר לכם עוד על עלילות הקיץ. צפו במתח לעדכונים בשאלת השאלות: האם הקרואסון של מונטריאול באמת משתווה לקרואסון צרפתי אמיתי?

מסים

לרגל העלאת המע"מ בישראל (תודה, יאיר, שחיכית עד שנחזור מחופשת המולדת בארץ) החלטנו להקדיש פוסט לרשות המסים הקנדית. לא, רגע! אל תלכו! זה לא הולך להיות פוסט טרחני על כללי המיסוי. אנחנו הולכים לספר על החוויה שלנו עם הבירוקרטיה. וכמו כל פוסט בירוקרטי, זה הולך להיות מעניין במידה.

ובכן, סמוך לתחילת פברואר התוודעתי אני לכך שכל יהודי (ונוצרי, ומוסלמי, והינדי, וחסר דת) חייב בהגשת דו"ח מס לרשויות הקנדיות. ויש להגישו עד סוף חודש אפריל. מישהו בעבודה זרק לי את זה ולאחר שיחה עם עודד בעניין החלטנו שאנחנו לא ממש יודעים מה לעשות עם המידע הזה.

בניגוד לישראל, שבה שכירים אינם צריכים להגיש דו"ח מס שנתי, בקנדה חלה חובה לעשות זאת. כן, גם אם אתה תושב ארעי, זמני, חולף ונידף ברוח כמותנו. אם האנשים האלה שילמו מסים במהלך השנה דרך תלושי השכר שלהם, הם זכאים לסוכריה - החזר מס. שיטת ההחזרים פה יכולה לגרום כאב ראש עצום ומחזיקה ספרים שלמים, אולם בקצרה נאמר שאם קנית משהו - כלשהו - במהלך שנת המס, סביר מאוד שתוכל להזדכות עליו בסוף השנה. כבר בתחילת השנה המליצו לנו, למשל, לשמור את הכרטיסים החודשיים של התחבורה הציבורית היות שניתן להזדכות עליהם. וכך גם בנוגע לחוגי ספורט, הוצאות רפואיות, הוצאות לימודים, חוגי בלט לילדים, ועוד ועוד...

בשלב הזה לנוכח מורכבות העניין עשינו מה שכל אדם סביר היה עושה: התעלמנו. וכך חלף לו חודש פברואר.

רוב האנשים ניגשים לרואה חשבון, מגישים לו את קבלותיהם, נפרדים מכמה מאות דולרים ומקבלים בחזרה כמה אלפים. גם אנחנו קיבלנו כמה שמות של רואי חשבון, חלקם ישראלים לשעבר ומביני עניין, אך המשכנו להרהר בשאלה אם אולי נוכל לעשות את הפעולה בעצמנו. עברנו על אתר רשות המסים, הורדנו את ה"ערכה למגיש הדו"ח באונטריו". ראינו שהיא מחזיקה עשרות עמודים והלכנו לנמנם. וכך חלף לו גם חודש מרס.

באפריל היינו נורא עסוקים, אז החלטנו לחקור קצת בעניין וגילינו שיש המון סיוע למי שזו לו הפעם הראשונה להגיש דו"ח מס. למשל, גילינו שבפברואר היו מפגשי סיוע כאלה באוניברסיטה שבה עודד לומד/עובד. ושבמרס, היו מפגשי סיוע בספריות ציבוריות באזור המגורים שלנו. אבל את כל אלה כמובן החמצנו.

על כן שמנו פעמינו לספריה ציבורית באטוביקו, שהיא חלק ממטרופולין טורונטו ונמצאת במרחק נסיעה סביר של שעה. אתר האינטרנט של הספריה ציין שבתאריך שבו בחרנו, ניתן להגיע בכל שעה על מנת לקבל ייעוץ בהגשת דו"ח המס, ושאין צורך בתיאום פגישה מראש.

מי שעקב קצת אחרי הבלוג ואחרי הסיפורים שלנו כבר יודע שהקנדיות מאופיינת בהרבה דברים חיוביים, אבל דייקנות בירוקרטית אינה אחד מהם. וכך קיבלה את פנינו בספריה הציבורית עובדת סוציאלית עם מבט של רחמים בעיניים. היא הסבירה לנו שיש לה אמנם מתנדבים שמסייעים בהגשת דו"ח מס פשוט באמצעות תוכנה ברשת, אליה הם מקלידים את הנתונים. לדבריה, זה לא ממש ייעוץ מס אלא יותר סיוע למי שאין לו גישה למחשב ואמצעים להשגת התוכנה. לצערה, כמובן שיש צורך בתיאום מראש. וחוץ מזה, דו"ח המס שלנו איננו פשוט בגלל שבחלק מהשנה השתכרנו במדינה זרה (ישראל) ובגלל שאחד מאיתנו גם סטודנט ומשתכר דרך מלגה באופן הכי סבוך שניתן להעלות על הדעת.

שמנו פעמינו חזרה הביתה שבורים. מה נעשה? תהינו. ובכן, אל יאוש. אם המתנדבים באטוביקו יודעים להקליד נתונים למחשב, כך גם אנחנו. ואיפה שלא נדע מה להקליד - ננחש! הלאה אל התהילה! החזר המס בפתח!

וכך מצאנו את עצמנו מול אתר מיסוי עליו המליצו חברים. האתר הכריז שדו"ח המס הוא חינם. כמה פשוט וכמה נהדר. מובן שאחרי כמה שעות של הקלדת נתונים הודיע לנו האתר שלצערו הרב, דו"ח המס שלנו סבוך מהרגיל ועל כן מתבקש חיוב של כ-30 דולר לכל אחד מאיתנו. לא היתה ברירה אלא להסכים. המשכנו להקליד עוד ועוד נתונים, נאבקים בטפסי 106 קנדים, בתלושי שכר ובפרטים והסברים שונים ומשונים. עד שלבסוף סיימנו. כשהגיעה עת התשלום הכריז האתר: "ברכותינו, נמצאתם זכאים לפטור מתשלום בעבור הדו"ח". או במילים מכובסות פחות: אתם עניים מדי, לא נעים לנו לקחת מכם כסף.

וכך, בחיני-חינם, הדפסנו שמחים וטובי לב דו"ח מס שהופק על ידי התוכנה מבלי שיהיה לנו מושג מה כתוב בו בכלל. את המעטפה שלחנו עשרה ימים לפני הדד-ליין בדואר מהיר ורשום וקיווינו לטוב.

וראו זה פלא - לפני יומיים הופקד בחשבוננו סכום העתק של 366.54 דולר קנדי באדיבות ממשלת קנדה.

תחי מדינת קנדה (ותחי המלכה כמובן!)

נ.ב. - במכתב שקיבלנו יום לאחר ההפקדה הוזהרנו שהסכום הופקד בחשבוננו אך ייתכן שנעלה בגורל ותיקנו יעבור בדיקה חשבונאית. או אז נצטרך להציג קבלות ואישורים. החזיקו לנו אצבעות כדי שזה לא יקרה.

עוברים ל-mode אביב

 21 מעלות. כך הראתה היום אפליקציית מזג האוויר שמותקנת בנייד שלי. מי שלא חווה חורף קנדי מימיו - ומי שלא חווה אותו לראשונה כמונו השנה - יתקשה להבין באיזה הישג מדובר. אבל מי שחווה, או לפחות כבר שמע מאיתנו קיטורים על הקור - זה שנמשך עד לפני שלושה ימים בלי הפוגה - יבין גם יבין.

בשמונת החודשים האחרונים הייתי משוכנע שהרעיון שאי פעם נחזור להשתמש בביגוד קצר שרוולים הוא רעיון עיוועים מוטרף שלעולם לא יתממש. בספטמבר קנינו מעיל גשם ראשון ובנובמבר עברנו למעיל הפוך. בינואר הוצפנו בשלג ופברואר היה אחד החודשים הקשים ביותר שידענו עם טמפרטורות שהגיעו עד למינוס 20. וגם כשהטמפרטורות התרוממו וטיפסו מחדש אל מעבר לסף האפס, עדיין נותרה התחושה שמישהו מנסה להתעלל בנו; להמחיש לנו מהו חורף אמיתי. האביב בושש לבוא והטמפרטורות דישדשו גם במרס ובאפריל באזור ה-2, 3 או 4 מעלות. הגשם היכה בלי רחם ובסוף השבוע שעבר אפילו השלג חזר לרגע. פסח חלף, אפריל כבר היה ואיננו ורק ב-1/5 הציצה השמש סוף סוף. ממש כאילו מישהו הרים את השאלטר ל-Mode 'אביב'.

אז כן, הפוסט הזה הוא על מזג אוויר. נושא שיחה שתושבי קנדה ואזרחיה אוהבים מאוד לדבר בו. וביתר פירוט, הפוסט הזה נועד כדי לחגוג את בוא האביב.

הפריחה משכרת, ניצני העלים מלבלבים לאיטם ולכל שיטוט בחוץ - אפילו לעבודה ובחזרה - יש אפקט משכר של התחדשות. כן, זה לגמרי הדבר האמיתי. העונה החמקמקה שבישראל מופיעה ומייד היא איננה, חוגגת כאן חגיגה ארוכה ואיטית של לבלוב וצמיחה; של ריחות ושל ירק; של מרבדי פרחים ושל עשרות צבעים. הצבעונים מציצים מכל פינה; נרקיסים מציצים ומלמדים אותי שבעצם, הם בכלל לא פרח של סתיו; והחום - כמו ילד. מציץ ומייד מסתתר, נבוך ומתבייש תחילה; ואז מסתגל, מתרגל ומכה בהמולה. והנה - היום לראשונה אני מזיע. אגלים קטנים נוטפים, מרמזים על אוגוסט הקרב.

לפני ימים אחדים ירדתי עם אחת הקולגות לחנות הורייטי (גירסה מקומית של ה'פיצוציה') לקנות מסטיק. המוכר לא היסס ומייד פצח במחמאה למזג האוויר הנעים שהפתיע באותו בוקר. 'נמאס לי לשמוע קנדים מדברים על מזג האוויר - ורק עליו', אמרתי לה. ואכן, ההסתגלות לאומה שתרבות הסמול טוק שלה סבה סביב נושא אחד בלבד עדיין קשה לי. ומנגד, אני חייב גם להודות: זה מעניין, זה משתנה מדי יום וזה משפיע על חיי כולנו. לשון אחרת - יש על מה לדבר.

ואסיים בבדיחה, שסיפרה לי חברה אחרת לעבודה אחרי פסח, כששנינו החלטנו שדי, הגיע זמנו של האביב להפציע, וציפינו לכך יגעים מעוד יום ועוד יום של קור:

מהגר טרי לקנדה פוגש מהגר ותיק יותר ומתעניין ללמוד מנסיונו הרב אודות מזג האוויר. 'אמור לי', שואל המהגר הטרי, 'מתי בדרך כלל מגיע לכאן האביב?'.

'לא יודע', עונה המהגר הוותיק. 'אני כאן רק 11 חודשים'.

חורף

זו העונה הזו בשנה. אחרי הסתיו המרהיב בצבעיו ואחרי ליל כל הקדושים ההזוי שבו גולגלות, רוחות רפאים ודלועים נפרשו בחצרות השכנים, הגיע תורו של החג של החגים. כן בנים ובנות, הגענו אל הכריסטמס הראשון שלנו בקנדה. אבל למה להתחיל מהסוף?
בפעם האחרונה שבה עזבנו אתכם בדיוק עברנו לדירה החדשה. הפרוייקט הזה עלה יפה יחסית, והתקדם לאיטו, עד לשלב שבו עודד החליט שהוא צריך גם ללמוד. מכיוון שריהוט זו החלטה שדורשת קונצנזוס בבית משפחת בירנברג-הס, החלטנו לעצור הכל ולחכות עד לתחילת דצמבר. או אז תגיע השעה הברוכה שבה חופשת הסמסטר תחל ונוכל להמשיך בפרוייקט ריהוט הבית וסידורו.
בינתיים, ניסינו לעשות דברים אחרים. למשל - להתכונן לחורף.
אי שם בנובמבר, ממש לפני שהטמפרטורות החלו לצנוח אל מתחת לאפס, שכרנו רכב ונסענו ליום כיף במפלי הניאגרה. כבר הייתם? לא? חבל. כי כך הם נראים -

אבל מפלי הניאגרה לא היו מטרתו היחידה של המסע הזה. למעשה, מדובר במטרה משנית בלבד. היעד העיקרי היה האאוטלט המתקרא בשם המתוחכם fashion outlet המצוי בפרברי העיירה המנומנמת והנטושה למחצה ניאגרה פולס האמריקאית. כן, חברים - חיפשנו מעיל חורף בזול ולשם כך גם גבול בינלאומי לא יעצור אותנו. כדי לשרוד את החורף הקנדי ידענו שעלינו לקנות מעיל פוך אווזים (70% נוצות אווז לפחות, הזהירו אותנו המקומיים). מעיל כזה עולה בקנדה במהלך העונה לפחות 200$. ובארה"ב עלותו זולה בעשרות אחוזים.

אלא מאי? שתקנות המיסוי הקנדיות קובעות שמותר לך להביא חפצי ערך שנקנו בחו"ל רק אם ערכם לא עולה על 200 דולר ורק אם שהית לפחות 24 שעות מחוץ לגבולות המדינה. המטרה היא כמובן למנוע מתושבי דרום קנדה לנסוע בהמוניהם לארה"ב, לקנות בזול, ולחזור הביתה עם שיר בלב ובלי חור בכיס.

אז מה עושים? רוקמים מזימות. בתכננות שאינה מאפיינת אותנו בד"כ ותוך ששמנו את נפשנו בכפנו, יצאנו בשעת בוקר מוקדמת ובטמפרטורה של כ-3 מעלות בלי מעיל (!!!). הרעיון היה שכשנחצה חזרה את הגבול עם מעיל, לא יהיו לכל אחד מאיתנו שני מעילים באופן מעורר חשד, אלא רק אחד.

קופאים מקור מיהרנו בבוקר אל סוכנות השכרת הרכב, ונכנסו לאוטו החמים. כעבור כשעה וחצי - שעתיים הגענו לעיירה ניאגרה. עצרנו במפלים המרהיבים, הצטלמנו, צילמנו, טיילנו, וחזרנו לאוטו. משם המשכנו לבראנץ' אמריקאי טיפוסי בדיינר מומלץ ואחרי שבלסנו כמה תפודים מטוגנים, ביצים ובייקון, שמנו פעמינו אל הדוד סם.

ליד התפודים. ניאגרה הקנדית

ההרפתקה הזו התבררה כארוכה מהצפוי. התור במעבר הגבול ארך כשעה. מתברר שאנחנו לא היחידים שמגיעים מקנדה לשופינג. בקר הגבול האמריקאי חמור הסבר בחן היטב את הדרכונים ואת הוויזות שבידינו, ושאל למעשינו בארצות הברית של אמריקה. השבנו פה אחד את התשובה שתיאמנו במסגרת המזימה שרקמנו: אנחנו חוצים ליום אחד כדי לראות את הצד האמריקאי של המפלים. למען האמת, התשובה הזו היתה כולה אמת. היא פשוט היתה אמת חלקית.

בילינו עוד שעה בתוך בניין שמצוי בתווך בין ארה"ב לקנדה יחד עם אנשים נוספים ממקומות שונים ומשונים בכל רחבי העולם שהמשותף לכולם היה שהם זקוקים לויזה כדי להיכנס לארה"ב. בתום השעה זכינו לאישור המיוחל ששודך לדרכוננו והמשכנו בדרכנו - אל הקניון!

כעבור כשש שעות של קניות (כובעים, כפפות, מעילים נהדרים של 80% נוצות אווז ועוד) חזרנו אומנם אל המפלים בדיוק כפי שהבטחנו לבקר הגבול. העובדה שחלק מהפארק האמריקאי היה סגור הקשתה עלינו קצת לצפות במפלים, שבשעה הזו (שעת חושך) היו מוארים בזרקורים צבעוניים. אבל צפינו. ואפילו צילמנו תמונה או שתיים. מה לא עושים למען המולדת (או יותר נכון, למען המשרד לבטחון המולדת). את רבע השעה שלאחר מכן בילינו בלהסיר את תגיות המחיר מהמעילים ומיתר הרכישות שביצענו.

בחיל וברעדה הסענו את הרכב לכיוון מעבר הגבול בחזרה לקנדה. בקר הגבול הקנדי המנומם התעניין רק בקושי בדרכונים שמסרנו לו. כשהפטיר בחצי פה שאלה האם קנינו משהו בארה"ב, ענינו שנינו פה אחד: רק זוג נעליים. והנה עד מהרה אנחנו שוב בצד הקנדי. דוהרים אל החופש ומרגישים כמו מי שניצחו את השיטה.

שלג, קרח, יין ומה שביניהם

דצמבר החמים (יחסית לחודשים שאחריו) עבר עלינו בעיקר בעבודה ופחות בבילויים. וכמובן הביא איתו גם את חוויית השלג הראשון. ואיתה גם התגלה לנו הסוד הכמוס ביותר של קנדה (לאחר שמליוני ליטרים של סירופ מייפל נגנבו לפני כמה חודשים ממחסנים בקוויבק, זה שודרג לסוד הכמוס ביותר): שלג זה ג'יפה.

כן, ברור, בהתחלה זה מדהים. באמת. הכל לבן, צחור וטהור. מראה מרהיב למי שלא רגיל ואולי גם למי שכן. אבל אז מגלים שבמדינות בהן יש שלג באופן קבוע, לא מתייחסים לגשם הקפוא הזה ביראת כבוד. מפנים אותו ביעילות אמריקאית ולא אופיינית לקנדה מהכבישים המהירים, מכוניות נוסעות עליו ומזהמות אותו ברחובות הצדדיים, וכל דייר שמכבד את עצמו טורח לפנות את השלג שהצטבר על המדרכה ליד ביתו ולערום אותו באיזה פינה בצד, שלא תפריע חס וחלילה להולכי הרגל. ואז השלג הופך לקישוט צדדי. עדיין מלהיב (לפחות אותנו).

אבל אז עובר עוד זמן. ומכיוון שאנחנו בנקודה דרומית וחמה של אונטריו, הטמפרטורות מתחילות לטפס לכיוון ה-0. אם היינו טיפה יותר בצפון, בטמפרטורות סבירות של 17- (לא, נגיד, ממש בצפון, איפה שבאמת קר), אז השלג היה נותר ונערם במהלך כל החורף. אבל כאן הוא נמס. וכשהוא נמס זה ג'יפה. השלג הופך לערימות של קצף מעורבב בפיח אפור, זנוח בצד הכביש כשלג דאשתקד. ומה שיותר גרוע, זה הימים האלה בהם השלג נמס ואז קופא שוב והופך לקרח. וכל צעד על המדרכה עלול להפוך להחלקה ואף להתחלקות, במקרים קיצוניים. רק פעם אחת עשיתי את הטעות של לצאת עם הכביסה למרתף בפיג'מה וכפכפים (ומעיל). את הכביסה הצלתי מליפול על הקרקע הקפואה. את הצד האחורי של מכנסי הפיג'מה שלי - לא.

מה עושים בחורף? אתם ודאי שואלים את עצמכם. ובעיקר אנשים כמונו, שאוהבים מאד לטייל. עכשיו ינואר וזה כבר חורף משמעותי יותר. קר יותר. אז באמת אין הרבה דברים לעשות בחורף, מלבד לנסוע לאתרי סקי ולאתרי הנופש היוקרתיים שצמודים אליהם. שקלנו את זה, אבל אז הבנו שלהיתקל בתופעות כגון Black ice או White-out על האוטוסטראדה בפעם הראשונה ברכב שכור על כביש לא מוכר זה דבר שיכול לקלקל נופשון קצר ויקר.

אז ביררנו קצת, ומסתבר שדוקא יש כמה דברים (לא הרבה) שאפשר לעשות מחוץ לעיר בעונה זו. למשל: פסטיבל יין הקרח (Ice wine) של אזור ניאגרה.

אזור ניאגרה הוא אזור היקבים של אונטריו. מדובר באזור שדרום-מערבית אלינו, למעשה החוף המערבי של אגם אונטריו. אזור בצורת פרסה (מקיף את האגם ממערב) שנמצא בין הכרך של טורונטו לבין נהר ומפלי הניאגרה.

כאן, זה נחשב לאקלים האידיאלי לייצור יין. בהזדמנות זו, יש לציין, שבחיים, הכל יחסי.

הפסטיבל הוא רעיון נחמד מאד. קונים כרטיס שמאפשר כניסה ל-8 יקבים, בכל אחד מוצעת טעימה של יין קרח ומתאבן גורמה כלשהו שנהגה במיוחד לפסטיבל. כל יקב מציע משהו שונה. חלקם נותנים טעימות ממגוון יינות (לא רק יין קרח), חלקם יותר נדיבים וחלקם פחות. יין קרח הוא יין שמיוצר באותו תהליך כמו יין רגיל, רק שהענבים מהם הוא מיוצר שרו כשבוע בקפאון על הגפן לפני שנקטפו. צריכה להיות שכבה של Frost על הענב, בטמפרטורת מקסימום של 9- מעלות במשך שבוע. בשנה שעברה היה חורף קל במיוחד (כך כולם מספרים כל הזמן) וחלק מהיקבים "רימו" וקטפו את הענבים מבלי שהתקיימו התנאים האלה במלואם. מכל ענב יוצאות רק 2-3 טיפות של נוזל, מאד מרוכז ומתוק. לכן הדבר היחיד שעולה על המחיר של יין הקרח הוא המתיקות שלו...

בכל אופן, בהחלטה ספונטנית מהיום-למחרתיים שכרנו רכב ויצאנו לסיור יקבים נהדר. ניצלנו גם את העובדה שביום שבו יצאנו לטייל נרשמו הטמפרטורות הגבוהות ביותר בטורונטו מזה 60 שנה - 12-13 מעלות מעל האפס!

אזור ניאגרה, שיש בו כמה עיירות וכפרים ציוריים (ועיר אחת גדולה, סנט. קת'ארינס, שלא נכנסנו אליה) הוא אזור מאד יפה. בצד אחד האגם, בצד שני גבעות מיוערות. בדרך הרבה נופים של יקבים ושדות בהם נטועות עיירות קטנות וחמודות. אפילו עצרנו בחנות יד שנייה באחת העיירות וקנינו תמונה מכוערת עם מסגרת יפה, על מנת לשתול בה תמונה משלנו ולתלות בבית (אנחנו משתדלים לשמור על איזון של איקאה / חנויות יד-שניה בריהוט ועיצוב הבית).

נוף אחד היקבים

הגפנים

לא ציפינו ליותר מדי, שכן כבר ביקב הראשון השתמשו באותה כוס כדי לתת לנו לטעום את שני יינות הדגל שלהם - אחד אדום ושני לבן... אבל הם היו נדיבים וטעמנו אצלם הרבה סוגים של יין, כולל יין קרח. כך עברנו מיקב ליקב, לפי תכנית שהגינו תוך כדי היציאה מטורונטו. מבין עשרות יקבים בחרנו את ה-8 שנבקר בהם לפי (כמובן) טעימות האוכל שהוצעו לצד היין. כך יצא שטעמנו כמה שטויות מאכזבות, אבל גם דברים נהדרים: צ'ילי מבשר ביזון, ביסק לובסטר ופירות ים, בריוש עם טרין ופשטידת בשר עם מייפל. הכל היה במנות קטנטנות.

ביקב

היין באופן כללי לא היה מאכזב, כי לא ציפינו ליותר מדי. רק ביקב אחד היה יין קרח טעים ומעניין באמת, שהמתיקות שלו אוזנה על ידי טעם אמיתי של ריזלינג טוב. ביקב אחר היו כמה יינות אדומים נחמדים, אחד מהם ממש מוצלח שגם קנינו בקבוק שלו (מרלו-מלבק).

וכך יצא שבסביבות חמש וחצי אחר הצהריים, כשכבר חושך מוחלט והיקבים נסגרו, מצאנו את עצמנו מבושמים קלות ועצרנו לארוחת ערב במסעדת דרכים כפרית.

זהו, החורף מתקדם ונהיה אף קר יותר. ואנחנו מתקדמים יחד איתו (עשינו סקי!). אבל על כך ועוד - בהמשך.