21 מעלות. כך הראתה היום אפליקציית מזג האוויר שמותקנת בנייד שלי. מי שלא חווה חורף קנדי מימיו - ומי שלא חווה אותו לראשונה כמונו השנה - יתקשה להבין באיזה הישג מדובר. אבל מי שחווה, או לפחות כבר שמע מאיתנו קיטורים על הקור - זה שנמשך עד לפני שלושה ימים בלי הפוגה - יבין גם יבין.
בשמונת החודשים האחרונים הייתי משוכנע שהרעיון שאי פעם נחזור להשתמש בביגוד קצר שרוולים הוא רעיון עיוועים מוטרף שלעולם לא יתממש. בספטמבר קנינו מעיל גשם ראשון ובנובמבר עברנו למעיל הפוך. בינואר הוצפנו בשלג ופברואר היה אחד החודשים הקשים ביותר שידענו עם טמפרטורות שהגיעו עד למינוס 20. וגם כשהטמפרטורות התרוממו וטיפסו מחדש אל מעבר לסף האפס, עדיין נותרה התחושה שמישהו מנסה להתעלל בנו; להמחיש לנו מהו חורף אמיתי. האביב בושש לבוא והטמפרטורות דישדשו גם במרס ובאפריל באזור ה-2, 3 או 4 מעלות. הגשם היכה בלי רחם ובסוף השבוע שעבר אפילו השלג חזר לרגע. פסח חלף, אפריל כבר היה ואיננו ורק ב-1/5 הציצה השמש סוף סוף. ממש כאילו מישהו הרים את השאלטר ל-Mode 'אביב'.
אז כן, הפוסט הזה הוא על מזג אוויר. נושא שיחה שתושבי קנדה ואזרחיה אוהבים מאוד לדבר בו. וביתר פירוט, הפוסט הזה נועד כדי לחגוג את בוא האביב.
הפריחה משכרת, ניצני העלים מלבלבים לאיטם ולכל שיטוט בחוץ - אפילו לעבודה ובחזרה - יש אפקט משכר של התחדשות. כן, זה לגמרי הדבר האמיתי. העונה החמקמקה שבישראל מופיעה ומייד היא איננה, חוגגת כאן חגיגה ארוכה ואיטית של לבלוב וצמיחה; של ריחות ושל ירק; של מרבדי פרחים ושל עשרות צבעים. הצבעונים מציצים מכל פינה; נרקיסים מציצים ומלמדים אותי שבעצם, הם בכלל לא פרח של סתיו; והחום - כמו ילד. מציץ ומייד מסתתר, נבוך ומתבייש תחילה; ואז מסתגל, מתרגל ומכה בהמולה. והנה - היום לראשונה אני מזיע. אגלים קטנים נוטפים, מרמזים על אוגוסט הקרב.
לפני ימים אחדים ירדתי עם אחת הקולגות לחנות הורייטי (גירסה מקומית של ה'פיצוציה') לקנות מסטיק. המוכר לא היסס ומייד פצח במחמאה למזג האוויר הנעים שהפתיע באותו בוקר. 'נמאס לי לשמוע קנדים מדברים על מזג האוויר - ורק עליו', אמרתי לה. ואכן, ההסתגלות לאומה שתרבות הסמול טוק שלה סבה סביב נושא אחד בלבד עדיין קשה לי. ומנגד, אני חייב גם להודות: זה מעניין, זה משתנה מדי יום וזה משפיע על חיי כולנו. לשון אחרת - יש על מה לדבר.
ואסיים בבדיחה, שסיפרה לי חברה אחרת לעבודה אחרי פסח, כששנינו החלטנו שדי, הגיע זמנו של האביב להפציע, וציפינו לכך יגעים מעוד יום ועוד יום של קור:
מהגר טרי לקנדה פוגש מהגר ותיק יותר ומתעניין ללמוד מנסיונו הרב אודות מזג האוויר. 'אמור לי', שואל המהגר הטרי, 'מתי בדרך כלל מגיע לכאן האביב?'.
'לא יודע', עונה המהגר הוותיק. 'אני כאן רק 11 חודשים'.
מקסים, אני רק צריכה שתרגיעו אותי ותאמרו לי שהסבל לא כל-כך נורא. אחרת אחשוב שהתפתיתם לנסוע לארץ בלתי אפשרית, ויהיה לי נורא עצוב.
השבמחקמצד שני, התיאורים של האביב מהדהדים להפליא את ספרי הילדות שלי, שהיו מתורגמים כמעט כולם, שם תמיד מסופר על האביב כעל עונה נהדרת של לבלוב פריחה והתחדשות. אז אולי לא מזיק להכיר את הצד הזה של הצפון הקר.
את מתכוונת לקור? הסבל בהחלט לא נורא, במיוחד כשהפרספקטיבה היא זו שאנחנו מצויים בה כעת - פרספקטיבה של 15 מעלות ושמש. כמו ש-35 מיליון קנדים יעידו, הארץ הזו היא כנראה אפשרית.
השבמחקאני יודע שמקובל לקטר על הקור, אבל מאידך אני יודע גם שנולדתי בארץ חמה ושנדונותי(?) רוב שנותי לבלות בה ולסבול עד סוף ימי הרבה יותר תלאות מן החום מאשר מן האי-נוחויות הנדירות והקטנות יחסית של הדבר ההפוך. -- אשר על כן כשאני מבלה אתנחתא קטנה בחוץ (אפילו של חודשים או שנים מעטות) אני רואה בזה את מה שזה - אכן אתנחתא מן הסיבלות המג'וריות של החיים במקום העיקרי.
השבמחקגישה זו תורמת לסלחנות הספורטיביות שלי ולאי-היכנסות בכל ראשי למלוא ההזדהות עם צד הקיטורים והתסכולים של רוב הצפון-צפון-אמריקאים, שעיקרם געגועים לארצות האביב הניצחי, לחופים הזהובים-כחולים והדגים הטרופיים, געגועים לדקלים ולבוגנבילאות של חלומותיהם. צריך ללבוש דובון - אז קדימה לובשים דובון. אז למה גם ללבוש דובון וגם לגנוח - במקום ללבוש דובון וליהנות איך אתה פתאום נראה עגלגל? -- הרעיון ברור.