חורף

זו העונה הזו בשנה. אחרי הסתיו המרהיב בצבעיו ואחרי ליל כל הקדושים ההזוי שבו גולגלות, רוחות רפאים ודלועים נפרשו בחצרות השכנים, הגיע תורו של החג של החגים. כן בנים ובנות, הגענו אל הכריסטמס הראשון שלנו בקנדה. אבל למה להתחיל מהסוף?
בפעם האחרונה שבה עזבנו אתכם בדיוק עברנו לדירה החדשה. הפרוייקט הזה עלה יפה יחסית, והתקדם לאיטו, עד לשלב שבו עודד החליט שהוא צריך גם ללמוד. מכיוון שריהוט זו החלטה שדורשת קונצנזוס בבית משפחת בירנברג-הס, החלטנו לעצור הכל ולחכות עד לתחילת דצמבר. או אז תגיע השעה הברוכה שבה חופשת הסמסטר תחל ונוכל להמשיך בפרוייקט ריהוט הבית וסידורו.
בינתיים, ניסינו לעשות דברים אחרים. למשל - להתכונן לחורף.
אי שם בנובמבר, ממש לפני שהטמפרטורות החלו לצנוח אל מתחת לאפס, שכרנו רכב ונסענו ליום כיף במפלי הניאגרה. כבר הייתם? לא? חבל. כי כך הם נראים -

אבל מפלי הניאגרה לא היו מטרתו היחידה של המסע הזה. למעשה, מדובר במטרה משנית בלבד. היעד העיקרי היה האאוטלט המתקרא בשם המתוחכם fashion outlet המצוי בפרברי העיירה המנומנמת והנטושה למחצה ניאגרה פולס האמריקאית. כן, חברים - חיפשנו מעיל חורף בזול ולשם כך גם גבול בינלאומי לא יעצור אותנו. כדי לשרוד את החורף הקנדי ידענו שעלינו לקנות מעיל פוך אווזים (70% נוצות אווז לפחות, הזהירו אותנו המקומיים). מעיל כזה עולה בקנדה במהלך העונה לפחות 200$. ובארה"ב עלותו זולה בעשרות אחוזים.

אלא מאי? שתקנות המיסוי הקנדיות קובעות שמותר לך להביא חפצי ערך שנקנו בחו"ל רק אם ערכם לא עולה על 200 דולר ורק אם שהית לפחות 24 שעות מחוץ לגבולות המדינה. המטרה היא כמובן למנוע מתושבי דרום קנדה לנסוע בהמוניהם לארה"ב, לקנות בזול, ולחזור הביתה עם שיר בלב ובלי חור בכיס.

אז מה עושים? רוקמים מזימות. בתכננות שאינה מאפיינת אותנו בד"כ ותוך ששמנו את נפשנו בכפנו, יצאנו בשעת בוקר מוקדמת ובטמפרטורה של כ-3 מעלות בלי מעיל (!!!). הרעיון היה שכשנחצה חזרה את הגבול עם מעיל, לא יהיו לכל אחד מאיתנו שני מעילים באופן מעורר חשד, אלא רק אחד.

קופאים מקור מיהרנו בבוקר אל סוכנות השכרת הרכב, ונכנסו לאוטו החמים. כעבור כשעה וחצי - שעתיים הגענו לעיירה ניאגרה. עצרנו במפלים המרהיבים, הצטלמנו, צילמנו, טיילנו, וחזרנו לאוטו. משם המשכנו לבראנץ' אמריקאי טיפוסי בדיינר מומלץ ואחרי שבלסנו כמה תפודים מטוגנים, ביצים ובייקון, שמנו פעמינו אל הדוד סם.

ליד התפודים. ניאגרה הקנדית

ההרפתקה הזו התבררה כארוכה מהצפוי. התור במעבר הגבול ארך כשעה. מתברר שאנחנו לא היחידים שמגיעים מקנדה לשופינג. בקר הגבול האמריקאי חמור הסבר בחן היטב את הדרכונים ואת הוויזות שבידינו, ושאל למעשינו בארצות הברית של אמריקה. השבנו פה אחד את התשובה שתיאמנו במסגרת המזימה שרקמנו: אנחנו חוצים ליום אחד כדי לראות את הצד האמריקאי של המפלים. למען האמת, התשובה הזו היתה כולה אמת. היא פשוט היתה אמת חלקית.

בילינו עוד שעה בתוך בניין שמצוי בתווך בין ארה"ב לקנדה יחד עם אנשים נוספים ממקומות שונים ומשונים בכל רחבי העולם שהמשותף לכולם היה שהם זקוקים לויזה כדי להיכנס לארה"ב. בתום השעה זכינו לאישור המיוחל ששודך לדרכוננו והמשכנו בדרכנו - אל הקניון!

כעבור כשש שעות של קניות (כובעים, כפפות, מעילים נהדרים של 80% נוצות אווז ועוד) חזרנו אומנם אל המפלים בדיוק כפי שהבטחנו לבקר הגבול. העובדה שחלק מהפארק האמריקאי היה סגור הקשתה עלינו קצת לצפות במפלים, שבשעה הזו (שעת חושך) היו מוארים בזרקורים צבעוניים. אבל צפינו. ואפילו צילמנו תמונה או שתיים. מה לא עושים למען המולדת (או יותר נכון, למען המשרד לבטחון המולדת). את רבע השעה שלאחר מכן בילינו בלהסיר את תגיות המחיר מהמעילים ומיתר הרכישות שביצענו.

בחיל וברעדה הסענו את הרכב לכיוון מעבר הגבול בחזרה לקנדה. בקר הגבול הקנדי המנומם התעניין רק בקושי בדרכונים שמסרנו לו. כשהפטיר בחצי פה שאלה האם קנינו משהו בארה"ב, ענינו שנינו פה אחד: רק זוג נעליים. והנה עד מהרה אנחנו שוב בצד הקנדי. דוהרים אל החופש ומרגישים כמו מי שניצחו את השיטה.

שלג, קרח, יין ומה שביניהם

דצמבר החמים (יחסית לחודשים שאחריו) עבר עלינו בעיקר בעבודה ופחות בבילויים. וכמובן הביא איתו גם את חוויית השלג הראשון. ואיתה גם התגלה לנו הסוד הכמוס ביותר של קנדה (לאחר שמליוני ליטרים של סירופ מייפל נגנבו לפני כמה חודשים ממחסנים בקוויבק, זה שודרג לסוד הכמוס ביותר): שלג זה ג'יפה.

כן, ברור, בהתחלה זה מדהים. באמת. הכל לבן, צחור וטהור. מראה מרהיב למי שלא רגיל ואולי גם למי שכן. אבל אז מגלים שבמדינות בהן יש שלג באופן קבוע, לא מתייחסים לגשם הקפוא הזה ביראת כבוד. מפנים אותו ביעילות אמריקאית ולא אופיינית לקנדה מהכבישים המהירים, מכוניות נוסעות עליו ומזהמות אותו ברחובות הצדדיים, וכל דייר שמכבד את עצמו טורח לפנות את השלג שהצטבר על המדרכה ליד ביתו ולערום אותו באיזה פינה בצד, שלא תפריע חס וחלילה להולכי הרגל. ואז השלג הופך לקישוט צדדי. עדיין מלהיב (לפחות אותנו).

אבל אז עובר עוד זמן. ומכיוון שאנחנו בנקודה דרומית וחמה של אונטריו, הטמפרטורות מתחילות לטפס לכיוון ה-0. אם היינו טיפה יותר בצפון, בטמפרטורות סבירות של 17- (לא, נגיד, ממש בצפון, איפה שבאמת קר), אז השלג היה נותר ונערם במהלך כל החורף. אבל כאן הוא נמס. וכשהוא נמס זה ג'יפה. השלג הופך לערימות של קצף מעורבב בפיח אפור, זנוח בצד הכביש כשלג דאשתקד. ומה שיותר גרוע, זה הימים האלה בהם השלג נמס ואז קופא שוב והופך לקרח. וכל צעד על המדרכה עלול להפוך להחלקה ואף להתחלקות, במקרים קיצוניים. רק פעם אחת עשיתי את הטעות של לצאת עם הכביסה למרתף בפיג'מה וכפכפים (ומעיל). את הכביסה הצלתי מליפול על הקרקע הקפואה. את הצד האחורי של מכנסי הפיג'מה שלי - לא.

מה עושים בחורף? אתם ודאי שואלים את עצמכם. ובעיקר אנשים כמונו, שאוהבים מאד לטייל. עכשיו ינואר וזה כבר חורף משמעותי יותר. קר יותר. אז באמת אין הרבה דברים לעשות בחורף, מלבד לנסוע לאתרי סקי ולאתרי הנופש היוקרתיים שצמודים אליהם. שקלנו את זה, אבל אז הבנו שלהיתקל בתופעות כגון Black ice או White-out על האוטוסטראדה בפעם הראשונה ברכב שכור על כביש לא מוכר זה דבר שיכול לקלקל נופשון קצר ויקר.

אז ביררנו קצת, ומסתבר שדוקא יש כמה דברים (לא הרבה) שאפשר לעשות מחוץ לעיר בעונה זו. למשל: פסטיבל יין הקרח (Ice wine) של אזור ניאגרה.

אזור ניאגרה הוא אזור היקבים של אונטריו. מדובר באזור שדרום-מערבית אלינו, למעשה החוף המערבי של אגם אונטריו. אזור בצורת פרסה (מקיף את האגם ממערב) שנמצא בין הכרך של טורונטו לבין נהר ומפלי הניאגרה.

כאן, זה נחשב לאקלים האידיאלי לייצור יין. בהזדמנות זו, יש לציין, שבחיים, הכל יחסי.

הפסטיבל הוא רעיון נחמד מאד. קונים כרטיס שמאפשר כניסה ל-8 יקבים, בכל אחד מוצעת טעימה של יין קרח ומתאבן גורמה כלשהו שנהגה במיוחד לפסטיבל. כל יקב מציע משהו שונה. חלקם נותנים טעימות ממגוון יינות (לא רק יין קרח), חלקם יותר נדיבים וחלקם פחות. יין קרח הוא יין שמיוצר באותו תהליך כמו יין רגיל, רק שהענבים מהם הוא מיוצר שרו כשבוע בקפאון על הגפן לפני שנקטפו. צריכה להיות שכבה של Frost על הענב, בטמפרטורת מקסימום של 9- מעלות במשך שבוע. בשנה שעברה היה חורף קל במיוחד (כך כולם מספרים כל הזמן) וחלק מהיקבים "רימו" וקטפו את הענבים מבלי שהתקיימו התנאים האלה במלואם. מכל ענב יוצאות רק 2-3 טיפות של נוזל, מאד מרוכז ומתוק. לכן הדבר היחיד שעולה על המחיר של יין הקרח הוא המתיקות שלו...

בכל אופן, בהחלטה ספונטנית מהיום-למחרתיים שכרנו רכב ויצאנו לסיור יקבים נהדר. ניצלנו גם את העובדה שביום שבו יצאנו לטייל נרשמו הטמפרטורות הגבוהות ביותר בטורונטו מזה 60 שנה - 12-13 מעלות מעל האפס!

אזור ניאגרה, שיש בו כמה עיירות וכפרים ציוריים (ועיר אחת גדולה, סנט. קת'ארינס, שלא נכנסנו אליה) הוא אזור מאד יפה. בצד אחד האגם, בצד שני גבעות מיוערות. בדרך הרבה נופים של יקבים ושדות בהם נטועות עיירות קטנות וחמודות. אפילו עצרנו בחנות יד שנייה באחת העיירות וקנינו תמונה מכוערת עם מסגרת יפה, על מנת לשתול בה תמונה משלנו ולתלות בבית (אנחנו משתדלים לשמור על איזון של איקאה / חנויות יד-שניה בריהוט ועיצוב הבית).

נוף אחד היקבים

הגפנים

לא ציפינו ליותר מדי, שכן כבר ביקב הראשון השתמשו באותה כוס כדי לתת לנו לטעום את שני יינות הדגל שלהם - אחד אדום ושני לבן... אבל הם היו נדיבים וטעמנו אצלם הרבה סוגים של יין, כולל יין קרח. כך עברנו מיקב ליקב, לפי תכנית שהגינו תוך כדי היציאה מטורונטו. מבין עשרות יקבים בחרנו את ה-8 שנבקר בהם לפי (כמובן) טעימות האוכל שהוצעו לצד היין. כך יצא שטעמנו כמה שטויות מאכזבות, אבל גם דברים נהדרים: צ'ילי מבשר ביזון, ביסק לובסטר ופירות ים, בריוש עם טרין ופשטידת בשר עם מייפל. הכל היה במנות קטנטנות.

ביקב

היין באופן כללי לא היה מאכזב, כי לא ציפינו ליותר מדי. רק ביקב אחד היה יין קרח טעים ומעניין באמת, שהמתיקות שלו אוזנה על ידי טעם אמיתי של ריזלינג טוב. ביקב אחר היו כמה יינות אדומים נחמדים, אחד מהם ממש מוצלח שגם קנינו בקבוק שלו (מרלו-מלבק).

וכך יצא שבסביבות חמש וחצי אחר הצהריים, כשכבר חושך מוחלט והיקבים נסגרו, מצאנו את עצמנו מבושמים קלות ועצרנו לארוחת ערב במסעדת דרכים כפרית.

זהו, החורף מתקדם ונהיה אף קר יותר. ואנחנו מתקדמים יחד איתו (עשינו סקי!). אבל על כך ועוד - בהמשך.