החלטתי לקרוא לרשומה הזו "רשומה מס' 3", משום שלאחר הפרולוג, חסרה רשומה על החודש האחרון בארץ. זה היה אחד החודשים האינטנסיביים ביותר שחווינו, שכלל פינוי דירה, אריזה, אפסון, אינסוף סידורים במשרדי הממשלה, קופ"ח, שגרירות וכמובן את מסע הפרידה המפואר שערכנו מהחברים והמשפחה.
אני מקווה שבקרוב נמצא זמן לכתוב על זה; גם על החוויה שעברנו וגם כל מיני לקחים ועצות שיוכלו לעזור למי שנמצא לקראת מהלך כזה.
אבל עכשיו, כשאנחנו ביומנו השני בטורונטו, קשה להתרכז ולחשוב על מה שכבר חלף. מה שקורה כרגע פשוט יותר מדי ממלא את המוח, הלב ומסך המחשב...
נחיתה רכה
לאחר טיסה ארוכה, קשה ומייגעת, הגענו במונית לדירה במרכז העיר, יצאנו עם כל המזוודות הכבדות, עמדנו בדלת נאבקים במנעול, ואשה אחת שעברה ברחוב אמרה - במבטא זר כבד - Welcome to Canada!
דירה מהדור הישן, בבית עץ טורי עם כניסה ישר מהרחוב. מעל חנות. נכנסים, עולים קומה אחת במדרגות ומגיעים למטבח. בעל הבית הוא בעל החנות. עדיין לא פגשנו אותו, אבל השוכר ממנו שכרנו טוען שהוא מאוד נחמד. רצפת עץ ישנה עקומה, תנור אפייה מופעל בגז, דלת כפולה נגד הקור. אנחנו לא בישראל.
אנחנו גרים בדאון-טאון, אבל לא במרכז שלו עם כל גורדי השחקים וכו'. על הגבול בין Kensington Market ובין Little Italy. זה אומר שבמרחק הליכה מיידי יש חיים ברחוב, חנויות, מסעדות וכל מה שצריך. אלה שכונות מגורים שוקקות, צבעוניות. מרכזים מלאי חיים ורחובות שקטים וירוקים שמקיפים אותם.
יום ראשון. היום הראשון שלנו בעיר החדשה הוא גם יום ראשון בשבוע. וכמו בכל יום ראשון אחרון בחודש, סוגרים את הרחובות במרקט לתנועת מכוניות וכל השכונה הופכת למעין מדרחוב. בגלל שקיץ, גם הקימו בריכה בפארק, רדודה, שילדים יכולים לרוץ דרכה ולשכשך. יש כמה פארקים שכונתיים קרוב לדירה שלנו וביום ראשון עם מזג אויר יפה הם מלאי חיים.
אמנם יום ראשון והרבה חנויות סגורות, אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסוע בתחבורה ציבורית, ללכת לסופר, או אפילו לבנק!
הבנק
החלטנו ללכת לסופרמרקט כדי לקנות כמה מצרכים חיוניים לדירה. חשבנו שאת הקניה הראשונה נעשה במקום גדול, נוח וברור, ושנחכה קצת עם הקניות בשוק של המרקט ובחנויות האקזוטיות של צ'יינה טאון שנמצאת במרחק בלוק אחד מזרחה.
אז הלכנו לסניף של Loblaws - מעין מקביל ל"טיב טעם" בישראל, כלומר סופר גדול אבל גם עם דברים מיוחדים, וכנראה יקר יחסית. "חוויית הקנייה" - אמריקה. על כל עגבניה מודבק מחיר. בשירותים יש הוראות איך לרחוץ ידיים. נקי. הכל מוסבר בשלטים ברורים. הרבה אוכל גרוע. הקפה הטוב יקר באופן שערורייתי. ויש מותג בלתי ממותג, שנקרא no name, כמו מותגי החנויות בארץ (שופרסל, מגה), שמציע את אותם מוצרים בפחות מחיר, עם אריזות בצבע צהוב בולט בלי תמונות ופרסומות. בסך הכל יצאנו מאוד מרוצים, זו היתה חוויה מתקנת לאלפי הפעמים בהן עמדתי בתור בסופרמרקט בדיזנגוף סנטר.
ואז החלטנו ללכת לבנק. חברים המליצו לנו המלצות שונות, וידענו שיש בנק שנקרא PC (פרזידנט צ'ויס), שאין לו סניפים אלא רק עמדות שירות והכל נעשה אונליין, ואין בו בכלל עמלות, ויש לו תקנות שמאפשרות כמעט לכל אחד לפתוח חשבון. לכן הוא מתאים למי שרק הגיע לקנדה ועדיין לא מבין מהחיים שלו.
אז הלכנו יותר עמוק לדאון-טאון, לסניף אחר של Loblaws (כן! יום ראשון בקנדה, עוד לא ראינו אף אטרקציה, אבל כבר היינו בשני סניפים של אותו סופרמרקט!). מסתבר שאין זה צירוף מקרים, כמובן. PC זה בנק, אבל זה גם חברת מזון, מים מינרלים ועוד. לכן, מי שקונה בסופר הזה עם כרטיס של הבנק הזה, מקבל הנחה על מוצרים של החברה. קצת כמו בארץ. מה ששונה הוא שבתוך הסופר, בנוסף לשירותים מגוונים אחרים, יש "סניף" של הבנק. לא branch, כי הרי אין סניפים, אלא pavillion. וכשהם אומרים פביליון הם מתכוונים כוך קטן בתוך הסופר עם בחור הודי חביב שיושב שם ביום ראשון ופותח חשבונות לכל המסכנים שהגיעו לקנדה ואין להם עדיין היסטוריית אשראי.
אמרתי: נהיה גלויים. נגיד שרק הגענו, שאנחנו מתכוונים להעביר כסף מהארץ, ושתיכנס לנו משכורת כל חודש מהאוניברסיטה. ושאנחנו רוצים לפתוח חשבון ולקבל כרטיס אשראי. הבחור ההודי היה סבלני וחביב. בעוד מאחורינו אנשים מסתובבים עם עגלות סופר מלאות, הוא הסביר לנו בפירוט אך בפשטות מה המשמעות של פתיחת חשבון אצלם.
אין עמלות. על כלום. לא על פתיחת חשבון, לא על סגירתו, לא על העברת כסף ממנו לבנק אחר, לא על הנפקת כספומט, לא על תשלומים מהחשבון (הוראת קבע), לא על צ'קים שנשלחים אלינו הביתה בדואר, לא על כלום. החשבון הוא בסיסי, ללא אשראי (בינתיים), אבל אפשר לעשות איתו את כל הפעולות. מכיוון שאנחנו חדשים, הבחור נתן לנו טיפים: כדאי להוציא כרטיס אשראי כמה שיותר מהר, אבל לא אצלם כי הם בררנים לגבי היסטוריית האשראי - שאין לנו. כדאי ללכת לבנק אחר ולהוציא כרטיס אשראי, שיהיה מוגבל בהתחלה כי אין לנו היסטוריית אשראי. לא צריך לפתוח חשבון בבנק אחר בשביל זה, אפשר לקשר את הכרטיס לחשבון ב-PC. וזה אכן מה שאנחנו מתכוונים לעשות.
שאלנו המון שאלות, על תשלומים מהחשבון (לטלפון וכו'), על העברת כסף מהארץ, על קבלת אשראי בבנק אחר, והוא עזר לנו מאוד. בסוף הוא אמר לנו שזה טוב שאנחנו שואלים, וסיפר שכשהוא הגיע לקנדה הוא לא ידע אפילו מה לשאול. הוא היה בהלם, כי הוא בחיים לא ראה בניינים כאלה גבוהים...
אז פתחנו חשבון שם במקום, בסופרמרקט. חשבון משותף, עם כרטיס חיוב לכל אחד מאיתנו. כרטיס חיוב הוא מעין כספומט שאפשר לקנות איתו, או, בעברית, כרטיס אשראי ללא אשראי. עם זה אנחנו יכולים לקנות מה שבא לנו, רק עם הסכום שיש לנו בחשבון.
למי שמתעניין בפרטים: בחצי שנה הראשונה מותר למשוך עם כל כרטיס חיוב רק 200$ מזומן ולקנות רק ב-500$ נוספים בכל יום. אך עם צ'קים אפשר לשלם כל סכום, עד תקרת הסכום שמונח בחשבון. לאחר חצי שנה המגבלה מוסרת. ביומיים הראשונים החשבון חסום, משום שפתחנו אותו באמצעות דרכון, לפני שהנפקנו תעודה מזהה מקומית. רשות ההגירה חוסמת אוטומטית ומוודאת שאנחנו אכן שוהים חוקיים (זה מופיע אצלם במחשב, משום שלשנינו יש אישורי שהייה). החסימה מוסרת לאחר יום עסקים אחד בערך.
כשהסתיימה החתימה על פתיחת החשבון, כל אחד מאיתנו הוזמן לשבת ליד המחשב ולבחור לעצמו סיסמה לניהול החשבון ברשת, ולאחר מכן כל אחד הוזמן לכספומט הצמוד, כדי לבחור לעצמו סיסמה לכרטיס. הבחור הסביר לנו על איזה כפתורים ללחוץ, והסיט את המבט הצידה בהפגנתיות כשהיינו צריכים לבחור סיסמה.
בסוף הוא אמר בהצלחה, לחץ לנו את היד פעמיים, הסביר לנו איך ואיפה לקבל מס' ביטוח לאומי, לאיזה בנק אחר כדאי לנו ללכת לצורך כרטיס אשראי, וסיפר שעובד איתו גם בחור מישראל.
דירה מהדור הישן, בבית עץ טורי עם כניסה ישר מהרחוב. מעל חנות. נכנסים, עולים קומה אחת במדרגות ומגיעים למטבח. בעל הבית הוא בעל החנות. עדיין לא פגשנו אותו, אבל השוכר ממנו שכרנו טוען שהוא מאוד נחמד. רצפת עץ ישנה עקומה, תנור אפייה מופעל בגז, דלת כפולה נגד הקור. אנחנו לא בישראל.
אנחנו גרים בדאון-טאון, אבל לא במרכז שלו עם כל גורדי השחקים וכו'. על הגבול בין Kensington Market ובין Little Italy. זה אומר שבמרחק הליכה מיידי יש חיים ברחוב, חנויות, מסעדות וכל מה שצריך. אלה שכונות מגורים שוקקות, צבעוניות. מרכזים מלאי חיים ורחובות שקטים וירוקים שמקיפים אותם.
יום ראשון. היום הראשון שלנו בעיר החדשה הוא גם יום ראשון בשבוע. וכמו בכל יום ראשון אחרון בחודש, סוגרים את הרחובות במרקט לתנועת מכוניות וכל השכונה הופכת למעין מדרחוב. בגלל שקיץ, גם הקימו בריכה בפארק, רדודה, שילדים יכולים לרוץ דרכה ולשכשך. יש כמה פארקים שכונתיים קרוב לדירה שלנו וביום ראשון עם מזג אויר יפה הם מלאי חיים.
אמנם יום ראשון והרבה חנויות סגורות, אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסוע בתחבורה ציבורית, ללכת לסופר, או אפילו לבנק!
הבנק
החלטנו ללכת לסופרמרקט כדי לקנות כמה מצרכים חיוניים לדירה. חשבנו שאת הקניה הראשונה נעשה במקום גדול, נוח וברור, ושנחכה קצת עם הקניות בשוק של המרקט ובחנויות האקזוטיות של צ'יינה טאון שנמצאת במרחק בלוק אחד מזרחה.
אז הלכנו לסניף של Loblaws - מעין מקביל ל"טיב טעם" בישראל, כלומר סופר גדול אבל גם עם דברים מיוחדים, וכנראה יקר יחסית. "חוויית הקנייה" - אמריקה. על כל עגבניה מודבק מחיר. בשירותים יש הוראות איך לרחוץ ידיים. נקי. הכל מוסבר בשלטים ברורים. הרבה אוכל גרוע. הקפה הטוב יקר באופן שערורייתי. ויש מותג בלתי ממותג, שנקרא no name, כמו מותגי החנויות בארץ (שופרסל, מגה), שמציע את אותם מוצרים בפחות מחיר, עם אריזות בצבע צהוב בולט בלי תמונות ופרסומות. בסך הכל יצאנו מאוד מרוצים, זו היתה חוויה מתקנת לאלפי הפעמים בהן עמדתי בתור בסופרמרקט בדיזנגוף סנטר.
ואז החלטנו ללכת לבנק. חברים המליצו לנו המלצות שונות, וידענו שיש בנק שנקרא PC (פרזידנט צ'ויס), שאין לו סניפים אלא רק עמדות שירות והכל נעשה אונליין, ואין בו בכלל עמלות, ויש לו תקנות שמאפשרות כמעט לכל אחד לפתוח חשבון. לכן הוא מתאים למי שרק הגיע לקנדה ועדיין לא מבין מהחיים שלו.
אז הלכנו יותר עמוק לדאון-טאון, לסניף אחר של Loblaws (כן! יום ראשון בקנדה, עוד לא ראינו אף אטרקציה, אבל כבר היינו בשני סניפים של אותו סופרמרקט!). מסתבר שאין זה צירוף מקרים, כמובן. PC זה בנק, אבל זה גם חברת מזון, מים מינרלים ועוד. לכן, מי שקונה בסופר הזה עם כרטיס של הבנק הזה, מקבל הנחה על מוצרים של החברה. קצת כמו בארץ. מה ששונה הוא שבתוך הסופר, בנוסף לשירותים מגוונים אחרים, יש "סניף" של הבנק. לא branch, כי הרי אין סניפים, אלא pavillion. וכשהם אומרים פביליון הם מתכוונים כוך קטן בתוך הסופר עם בחור הודי חביב שיושב שם ביום ראשון ופותח חשבונות לכל המסכנים שהגיעו לקנדה ואין להם עדיין היסטוריית אשראי.
אמרתי: נהיה גלויים. נגיד שרק הגענו, שאנחנו מתכוונים להעביר כסף מהארץ, ושתיכנס לנו משכורת כל חודש מהאוניברסיטה. ושאנחנו רוצים לפתוח חשבון ולקבל כרטיס אשראי. הבחור ההודי היה סבלני וחביב. בעוד מאחורינו אנשים מסתובבים עם עגלות סופר מלאות, הוא הסביר לנו בפירוט אך בפשטות מה המשמעות של פתיחת חשבון אצלם.
אין עמלות. על כלום. לא על פתיחת חשבון, לא על סגירתו, לא על העברת כסף ממנו לבנק אחר, לא על הנפקת כספומט, לא על תשלומים מהחשבון (הוראת קבע), לא על צ'קים שנשלחים אלינו הביתה בדואר, לא על כלום. החשבון הוא בסיסי, ללא אשראי (בינתיים), אבל אפשר לעשות איתו את כל הפעולות. מכיוון שאנחנו חדשים, הבחור נתן לנו טיפים: כדאי להוציא כרטיס אשראי כמה שיותר מהר, אבל לא אצלם כי הם בררנים לגבי היסטוריית האשראי - שאין לנו. כדאי ללכת לבנק אחר ולהוציא כרטיס אשראי, שיהיה מוגבל בהתחלה כי אין לנו היסטוריית אשראי. לא צריך לפתוח חשבון בבנק אחר בשביל זה, אפשר לקשר את הכרטיס לחשבון ב-PC. וזה אכן מה שאנחנו מתכוונים לעשות.
שאלנו המון שאלות, על תשלומים מהחשבון (לטלפון וכו'), על העברת כסף מהארץ, על קבלת אשראי בבנק אחר, והוא עזר לנו מאוד. בסוף הוא אמר לנו שזה טוב שאנחנו שואלים, וסיפר שכשהוא הגיע לקנדה הוא לא ידע אפילו מה לשאול. הוא היה בהלם, כי הוא בחיים לא ראה בניינים כאלה גבוהים...
אז פתחנו חשבון שם במקום, בסופרמרקט. חשבון משותף, עם כרטיס חיוב לכל אחד מאיתנו. כרטיס חיוב הוא מעין כספומט שאפשר לקנות איתו, או, בעברית, כרטיס אשראי ללא אשראי. עם זה אנחנו יכולים לקנות מה שבא לנו, רק עם הסכום שיש לנו בחשבון.
למי שמתעניין בפרטים: בחצי שנה הראשונה מותר למשוך עם כל כרטיס חיוב רק 200$ מזומן ולקנות רק ב-500$ נוספים בכל יום. אך עם צ'קים אפשר לשלם כל סכום, עד תקרת הסכום שמונח בחשבון. לאחר חצי שנה המגבלה מוסרת. ביומיים הראשונים החשבון חסום, משום שפתחנו אותו באמצעות דרכון, לפני שהנפקנו תעודה מזהה מקומית. רשות ההגירה חוסמת אוטומטית ומוודאת שאנחנו אכן שוהים חוקיים (זה מופיע אצלם במחשב, משום שלשנינו יש אישורי שהייה). החסימה מוסרת לאחר יום עסקים אחד בערך.
כשהסתיימה החתימה על פתיחת החשבון, כל אחד מאיתנו הוזמן לשבת ליד המחשב ולבחור לעצמו סיסמה לניהול החשבון ברשת, ולאחר מכן כל אחד הוזמן לכספומט הצמוד, כדי לבחור לעצמו סיסמה לכרטיס. הבחור הסביר לנו על איזה כפתורים ללחוץ, והסיט את המבט הצידה בהפגנתיות כשהיינו צריכים לבחור סיסמה.
בסוף הוא אמר בהצלחה, לחץ לנו את היד פעמיים, הסביר לנו איך ואיפה לקבל מס' ביטוח לאומי, לאיזה בנק אחר כדאי לנו ללכת לצורך כרטיס אשראי, וסיפר שעובד איתו גם בחור מישראל.
