באונטריו היאוש יותר נוח // רשיון נהיגה: שלב א

חודש יולי 2012, ישראל.
אנחנו עסוקים באריזות, מסיבות פרידה ואינסוף סידורים והתארגנויות. ובתוך כל זה - מפנים זמן לנסיעה לירושלים. משרד החוץ.

כחודש לפני כן, שלחנו אימייל לגב' ידידה רזלן ממשרד התחבורה. כן, זה הנוהל הישראלי. יש גברת אחת שמטפלת בהנפקת אימות רשיון נהיגה, עבור כל אזרחי ישראל שרוצים להוציא רשיון נהיגה בחו"ל וצריכים מסמך רשמי מהמדינה בו כתוב משך הזמן שיש בידם רשיון וכו'. אף אחד מעולם לא פגש את ידידה רזלן, ויש המאמינים כי למעשה אינה קיימת כלל, כמו המפלצת מלוך נס. אין לה כתובת או מספר טלפון. רק אימייל, אליו שולחים כולם בקשה - תחינה - לקבל אימות רשיון נהיגה.
מי שאין לו גישה לאינטרנט, או שעברית אינה שפת אמו, או סתם כל מי שאינם יודעים לכתוב את הנוסח המדויק שמבקש מגב' ידידה רזלן את השירות הספציפי אותו היא מוסמכת להעניק - כל אלה מוטב להם שלא ינסו כלל. אין להם תקווה. אף אימייל שנשלח מעולם לא זכה בתגובה. ויש המספרים כי פה ושם בארץ ישנם אנשים שעוד יושבים ומחכים, ימים אחר ימים, חודשים ושנים, לקבל תגובה. ותגובה אין.
אך אלה שהתמזל מזלם, ישובו יום אחד לביתם, מן העבודה או משיטוט בעיר, וימצאו בתיבת הדואר מעטפה קסומה ממשרד התחבורה. ובמעטפה, ללא שום מלות הסבר או עדות כלשהי לקיומה האנושי של הגברת, יושב לו מסמך רשמי* ממשרד התחבורה; אותו אימות רשיון נהיגה הנכסף, חתום מאחור בחותמת אפוסטיל מופלאה ונהדרת. ובמסמך, לאלה ששפר מזלם עוד יותר, מופיעים פרטים נכונים אודות שמם (בעברית ובאנגלית) ואודות התקופה בה יש בידם רשיון נהיגה.

*מסמך ישראלי רשמי - דף ורוד עליו מודפס בפונט דייויד מכתב שמישהו ניסח פעם בוורד, ולוגו של המשרד הממשלתי  הרלוונטי (לאו דוקא בגירסתו המעודכנת) מודפס בשאריות הצבע שנותרו בקסטת הדיו של מדפסת המזכירה. לצורך השוואה, הקוראים מוזמנים בביקורם הבא להביט בתעודת הנישואין הקנדית שלנו, שנראית בערך כמו מגילת העצמאות של ישראל, רק קצת יותר יפה.

אל משרד החוץ נסענו כדי לאמת את המסמך של משרד התחבורה שמאמת את רשיון הנהיגה שלנו. לא נרחיב כאן, זו פרקטיקה נפוצה של אלה העוברים לניכר ואנו, בתור אנשים מסודרים ומאורגנים, התמחינו בה והבאנו אותה לידי שלמות. וממשרד החוץ, שוב אל הירידות מירושלים לתל אביב, שם אימתנו את חתימת פקיד משרד החוץ בשגרירות הקנדית.


חודש ספטמבר 2012, אונטריו. 
בקנדה, כמו במדינה הזאת מדרום, נו, זאת שאין בה ביטוח רפואי ושאוהבת לקרוא לעצמה כמו ליבשת כולה, רשיון נהיגה משמש למעשה כתעודת זהות. זו חשיבותו הראשונה. בנוסף לכך, הוא מעניק את האפשרות החוקית לנהוג.
נכון, הרשיון הישראלי שלנו תקף כאן, אבל רק לכמה חודשים. בקנדה, כל מי שאיננו תושב קבע, כלומר אזרח או מהגר בתהליך התאזרחות, נחשב "תושב זמני". ותושב זמני ששוהה במדינה מעבר למספר חודשים מסוים, אסור לו להמשיך להשתמש ברשיון הנהיגה של ארץ מוצאו ועליו להנפיק רשיון נהיגה מקומי.
ולכן, וגם בגלל שבעוד שבועיים אנחנו עוברים דירה ואין לנו אפילו כף עץ משלנו - שלא לדבר על מיטה או, חשוב מכך, שמיכת פוך - ואנחנו צריכים לחפש ולקנות רהיטים ולהובילם, התחלנו במשימת הנפקת הרשיון המקומי.

יש כאן 3 שלבים ברשיון לרכב פרטי. שלב ראשון, אם עברת רק מבחן תיאוריה, מותר לך לנהוג עם מלווה ובמגבלות שונות על נהיגה בלילה, נהיגה בכבישים מהירים, מספר הנוסעים ברכב וכו'. שלב שני (אחרי כשנה של נהיגה עם מלווה), אם עברת טסט פשוט, מותר לך לנהוג לבד אך עדיין עם מגבלות שונות. שלב שלישי (אחרי 5 שנים), אם עברת טסט מורכב יותר, מזל טוב. קיבלת רשיון רגיל.
זוכרים את המסמך המאומת? משמעותו כאן היא שמכירים לנו בוותק הנהיגה בישראל, ולא דורשים מאתנו לחכות חודשים ושנים בין שלב לשלב בהוצאת הרשיון. כלומר, בניגוד לנהג חדש אמיתי, אנחנו יכולים להיבחן בטסט המורכב מיד ולהוציא רשיון רגיל ללא דיחוי.
רק שקודם לכן, יש לעבור את מבחן התיאוריה.

נו, באמת, אתם חושבים לעצמכם. מה זה כבר תיאוריה למי שנהג יותר מ-10 שנים... מה הבעיה, תמרור עצור משמעותו זהה בכל העולם.
אה-הה! אז נראה אתכם! נראה אתכם עונים על שאלות כגון "מה אחוז האלכוהול המותר בדם לנהג שמתפקד כמלווה של  נהג חדש?" או, "איזה סוג של רכב חירום מתקרב, אם אתם רואים אורות סירנה כחולים?".
חושבים שהייתם יכולים לנחש את התשובות (0.05, ופינוי שלג - בהתאמה) במבחן "אמריקאי"? אולי.
אבל מה לגבי:
- כמה מטרים משני צידי ברז כיבוי אש אסור לחנות?
- כמה מטרים צריך לעצור מאחורי חשמלית שמורידה נוסעים בתחנה?
- כמה "נקודות" מקבלים אם נתפסים עם אחוז אלכוהול בדם שבין הרמה שמהווה עבירה פלילית ובין הרמה ה"מסוכנת"?
- ולכמה זמן ישללו לכם את רשיון הנהיגה, אם לא עצרתם מאחורי אוטובוס בית-ספר שמוריד ילדים בתחנה?

אז אחרי שקראנו את הספר של משרד התחבורה של אונטריו, פתרנו שאלות לדוגמה באינטרנט ושיננו מרחקים, תקופות שלילה ומה לא, הרגשנו קצת מיואשים שאנחנו נדרשים להיבחן, אך מוכנים למבחן.

וכן. זה היה נוח.
משרד ענק במרכז העיר. אחד מסניפי Service Ontario, שזה מעין משרד-הפנים של הפרובינציה. לכאן מגיע כל מי שצריך משהו מהשלטונות, בדרגת הפרובינציה. תור ארוך מאד, כמו שהקנדים אוהבים, אך מתקדם במהרה. שתי פקידות מנתבות את המקומיים (אזרחים וזרים) ביעילות מרשימה. הן רק רואות את המסמכים שיש לנו ביד ומיד מנתבות אותנו לדלפקים המתאימים. "יש לכם תעודה מזהה? יש לכם אימות רשיון נהיגה מהמדינה ממנה באתם?"
- כן! הודות לידידה רזלן!
ממתינים חמש דקות (המקום ענק ומלא בממתינים, אך משום מה אין בלאגן בתור, אין "מי אחרון?", אין צעקות, אין רעש. מוזר.). מגיע תורנו, כל אחד לפקיד אחר.
הפקיד שלי כנראה חדש. הוא כל הזמן מתנצל שהמחשב קצת איטי ושהוא צריך לודא משהו עם הפקיד שעובד לידו. אני לא מבין על מה הוא מתנצל, כי כל העניין לא התארך מעבר ל-3 דקות.
הם לא מבינים למה ידידה כתבה רק את השנה בה קיבלתי את הרשיון, ולא את התאריך המדויק. מתיעצים ביניהם ומחליטים שזו לא בעיה. יכירו לי בותק המלא.
הפקיד מזמין אותי לדלפק אחר, שם עושה לי בדיקת עיניים. 20 שניות. תקריא את המספרים. יופי (אז מה אם לא ממש ראיתי, וטעיתי בחצי מהספרות).
חוזרים לדלפק שלו. אני מקבל אישור איתו אני יכול לגשת למבחן.
- רגע, ומה עם המכתב מידידה? אני לא מקבל אותו חזרה?
- לא, זה נשאר אצלנו.
- אז, סליחה שאני שואל, אבל, כשאלך לעשות טסט, איך ידעו שיש לי ותק? איך ירשו לי להירשם מיד לאחר התיאוריה?
- זה בסדר. אתה כבר אצלנו בתוך המערכת. הם יראו את זה במחשב.
משום מה, בניגוד להתנייה הישראלית שלי, הפעם ה"יהיה בסדר" נשמע לי מנחם ומשכנע - ולא מדאיג, מטריד. אני במערכת. יש מחשב קנדי שאני רשום בו. מה רע?

נכנסים לחדר פנימי. חדר המבחן. על הכסאות יושבים אנשים במהלך המבחן. אייל כבר שם. עוברים על פניהם וניגשים לדלפק, עם הטופס שקיבלנו לפני רגע.
- שלום. זה המבחן. נא לבחור תשובה א', ב', ג' או ד' ולסמן במשבצת. בהצלחה! יש כאן עפרון אם אתה צריך.

מתיישבים. פותרים. בודקים את התשובות. מושכים עוד קצת זמן. אחרי רבע שעה קמים ומחזירים לפקידה את המבחן הפתור.
- נא לשבת. מיד יקראו לכם.

עוברות 10 דקות. קוראים בשמי. אני ניגש, חושש ורועד. מה אם נכשלתי? (מותר לחזור על המבחן כמה פעמים שרוצים, מתי שרוצים).
- שלום. טוב, עברת את המבחן. מזל טוב! הנה הרשיון הזמני שלך. הרשיון הקבוע יגיע בדואר בעוד כחודש.

תודה Service Ontario! זה לא היה נורא כלל וכלל!

עכשיו - צריך לקבוע עם מורה לנהיגה, לעשות שיעור אחד, להזמין תור לטסט... בקיצור, עוד יהיה על מה לדווח.
מקווים לסיים את העניין במהרה, לקראת מעבר הדירה. נראה.

מסע אל תום האלף

סוף השבוע האחרון באונטריו היה סוף שבוע ארוך, לרגל הלייבור דיי - חג העבודה. מדי שנה, ביום שני הראשון של ספטמבר, הקנדים חוגגים את ההישגים הסוציאליים והכלכליים של העובדים בסוף שבוע ארוך. העובדה שתמיד מדובר בסוף שבוע ארוך מאפשרת לקנדים לתכנן את חופשותיהם בדיוק בסוף השבוע הזה, ולהאריך אותן ביום.

ביום חמישי, כשהתפנינו סוף סוף מכל ענייני הדירה וטרדות היומיום, גילינו שעומד לפנינו סוף שבוע ארוך שבו לי (אייל) יש חופש. גילינו גם שייתכן שמדובר בסוף השבוע האחרון שבו עודד יהיה פנוי, לפני שיצלול ב-7/9 לתוך הלימודים האינטנסיביים.

כשרעיון החופשה פוגש מציאות

לנוכח הגילוי המסעיר החלטנו לנסות ולהגות תוכנית חופשה של הרגע האחרון. אך אופס, לא היינו הראשונים שחשבו על זה. למעשה, היינו די האחרונים.

בדיקה מהירה (של כשלוש-ארבע שעות) ברשת העלתה שעל סוף שבוע במפלי הניאגרה אין בכלל מה לדבר. עלות לילה אחד במלון גרוע עמדה על כ-300 דולר. וזה עוד לפני ששילמנו על רכב/רכבת/אוטובוס כדי להגיע.

בחיפוש מייגע (שיש לומר שאת מרביתו עשה עודד, בזמן שאני הייתי בעבודה) הגינו תוכנית חלופית - נסיעה לאלף האיים. נגלה לכם את הסוף ונאמר שאנחנו לא מתחרטים על דקה מהנסיעה הזאת.

הזמנו רכב שכור, לילה ב-B&B שנשמע מבטיח, וקיווינו לטוב. למעשה, נראה שהצלחנו להזמין מקום לינה ורכב כי הסתפקנו בלילה אחד וב-48 שעות של רכב, ויצאנו לנסיעה רק ביום ראשון. חלק מהקנדים כבר חזרו מהחופשה ביום הזה.

יוצאים לדרך

 

  הנה אנחנו, בבוקר הנסיעה, ליד תחנת האוטובוס הסמוכה (איך לא) לסניף מקדולנדס. מה שלא יהיה, תהיו בטוחים שאם תלכו לאיבוד בקנדה - לא תמותו ברעב. תמיד יהיה סניף מקדונלדס ברדיוס של פחות מקילומטר. בדרך כלל - הרבה פחות.

קיבלנו שדרוג בגודל הרכב, על חשבון הבית

נסענו למרכז eaton, שם אספנו את הקרייזלר המבהיקה שלנו. אחרי שניסו למכור לנו ג'י פי אס מובנה לרכב וסירבנו, גילו לנו שממילא נקבל אותו למרות שלא שילמנו עליו. טפחנו לעצמנו על השכם על הבחירה הנבונה שלא לרכוש את הג'י פי אס והתחלנו בנסיעה מזרחה לאורך אגם אונטריו. כעבור 3/4 שעה לערך סיימנו לחצות את טורונטו עצמה (על פרבריה) והתחלנו לראות קצת טבע יותר פראי. מדי פעם הציץ מימיננו אגם אונטריו העצום.

כשהגענו לקינגסטון, כעבור כשלוש שעות נסיעה נוספות, נפרדנו בעצם מהאגם והמשכנו לנסוע לאורך שפך נהר סנט לורנס, הנשפך לתוך אגם אונטריו. זה בעצם האזור שבו ניתן להתחיל לראות את האיים.

עצרנו לקניות קצרות של מצרכים שעד מהרה הפכו לפיקניק על שפת הנהר, בפארק ציבורי שהוא גם חוף רחצה. הדרך לפארק היתה רצופה בבתי עשירים שבנויים על שפת הנהר. קצת מבודד, אבל יכול לשמש בית קיט נפלא. אגב, חלק מהבתים הללו אכן מושכרים לנופשים על בסיס שבועי או חודשי. אחרי חזרתנו הביתה לטורונטו, הרהרנו באפשרות של חופשה כזו - אולי עם מבקרים מישראל.

הדרך מזרחה

הפרידה מאגם אונטריו, בקינגסטון

פיקניק על שפת האגם

נוף הפיקניק

אחרי הפיקניק מצאנו את עצמנו קצת לחוצים. יצאנו בתשע וחצי בבוקר מהבית (סוכנות השכרת הרכב נפתחה רק בעשר) וקיווינו להספיק להגיע לאתר הלינה בנינוחות, להתארגן, ולצאת בחמש אחה"צ לשייט סביב האיים. בפועל, הגענו רק בארבע וחצי לגננקווה (Gananaque - עיר על שני נהרות, בניב האינדיאני המקומי).

משפריצים מים ושחץ

את הדלת פתח לנו כריס, שמנהל יחד עם בן זוגו טד את ה-B&B בגננקווה. כריס היה נחמד ולבבי, עשה לנו את ה- express tour, נתן לנו קופון הנחה לשייט ושחרר אותנו לדרכנו.

עלינו לשייט יחד עם הרבה קנדים, מרביתם ממוצא הודי, וזוג ישראלי אחד. ברקע, הושמעה קריינות שמרביתה היתה מאכזבת. קיבלנו מעט מדי מידע על האיים ועל התופעה הגיאולוגית שיצרה אותם, והרבה מדי מידע על בעלי ההון שמתגוררים בכל בית ובית שנבנו על האיים שעל פניהם חלפנו.

כך או כך, הנוף היה מספיק מרהיב כדי שנצליח להנות למרות ההסבר.

מחכים להפלגה

צפוף על האי

על הספינה

בית לדוגמא. לפרטים, פנה למתווך הקרוב למקום מגוריך

שימו לב לדג שנלכד לפני רגע בטלפיו של השחף

העתק של שער הניצחון בטירת בולדט, שהיא הקצה המזרחי של השיט

  השיט נמשך כשעתיים וחצי לאורך כ-32 ק"מ. הוא מגיע מזרחה עד טירת בולדט (נבנתה על ידי איל הון שהיה בעליו של מלון וולדורף אסטוריה בניו-יורק עבור אשתו, אך בנייתה הסתיימה במימון ציבורי; כ-16 ק"מ מזרחה), ולאחר הקפת האי, הספינה חוזרת מערבה - תוך שהיא חולפת על פני איים אחרים.

חלק מהאיים קטנטנים במיוחד ומאכלסים כמה עשרות ציפורים. על חלק אחר נבנו בית אחד או בתים אחדים. אחרים גדולים דיים כדי לאכלס יישוב של כמה עשרות, עם בית דואר, מכולת קטנה וכיו"ב. רוב רובם של הבתים הם בתי קייט של אנשים אמידים, המגיעים עם סירות ממונעות ונופשים על האיים. חלקם נופפו לנו לשלום בדרך, חלקם חלפו על פנינו עם אופנועי ים חדישים והתיזו לעבר הספינה שלנו מים ושחץ.

הדוקטור מכין ארוחת בוקר

בערב סעדנו במסעדה מקומית ולמחרת בבוקר התעוררנו לארוחת הבוקר שהכין לנו כריס. כריס הסביר שטד אמנם מנהל איתו את המקום, אך במקביל הוא גם פקח בחירות של האו"ם, והוא נקרא לבילרוס כדי לפקח על מערכת הבחירות המתנהלת שם. לכן הוא לבד הפעם.

למרות שהיה לבד - כריס לא איכזב בארוחת הבוקר. הוא הכין לכל אחד מאיתנו מנה אישית לבקשתנו. לעודד הכין פנקייקס תפוחים (מאוד!) עשויים מיוגורט בלבד (ללא חלב), עם אוכמניות טריות.לי הכין אומלט תרד ופטריות עצום בגודלו. שתי המנות נעשו ממצרכים מקומיים ואורגניים. כריס הסביר שהם מנסים לשמור על כלל של רדיוס 100 ק"מ. כלומר - כל המצרכים צריכים להגיע מקרוב, כדי להקטין את טביעת הרגל הפחמנית שמייצר ה-B&B. כך, המייפל הגיע מהבית השכן, הבייקון והנקניקיה שליוו את שתי המנות (כן, גם את הפנקייקס) הגיעו מחזירים שגודלו ביישוב וכו'.

ארוחת הבוקר כללה גם שיחה נעימה. כריס סיפר שהוסמך כדוקטור בפסיכולוגיה ועסק במשך שנים רבות במחקר בבתי חולים. לפני מעט יותר משנה עזבו כריס וטד את טורונטו לטובת עבודה במבשלת בירה מקומית. במקביל, פתחו את המקום כדי לייצר הכנסה נוספת. בינתיים, העבודה במבשלת הבירה לא עלתה יפה (חילוקי דעות מקצועיים...) ונשאר רק ה-B&B.

אחרי בוקר של מנוחה התחלנו בנסיעה מזרחה לאורך ה-  Thousand islands parkway. מדובר בכביש נופי שנוסע לאורך נהר סנט לורנס ומגיע בחלוף כמה עשרות קילומטרים לברוקוויל (Brockville). בברוקוויל ראינו שוב הנהר, את ספינות העשירים ואת מנהרת הרכבת הראשונה שנחפרה בקנדה, ממש בסמוך לחוף, והמשכנו צפונה למריקוויל (Merickville) - עיירה קטנטנה וציורית שמקיימת בקיץ פסטיבלי ג'אז. 

מנהרת הרכבת הקנדית הראשונה. היום היא כבר לא פעילה

ברוקוויל

הגשר במריקוויל (קראו בהמשך). מתחיל בסיבוב

ממשיך להסתובב

הגשר נעמד במקביל לכביש

הספינה חולפת

מסובבים מנואלה - הדלת נפתחת, והמפלס עולה

 מריקוויל בנוייה על גדת נהר הראידו (Raideau) שמגיע מאוטווה. חברת החשמל הקנדית בנתה סכר הידרו-אלקטרי בעיירה. התמזל מזלנו, ובזמן ששהינו שם ראינו גשר שלם שמוזז הצידה לטובת ספינה שעוברת בנהר, וצפינו במנגנון השוואת המפלסים של הסכר בפעולה.

ממריקוויל התחלנו את מסענו בחזרה דרום-מערבה, לעבר טורונטו. כמובן שבחרנו בדרכים הנופיות והאיטיות, וחלפנו דרך אינספור אגמונים ונחלים קטנים, עד להגעה הסופית ליעדנו - עייפים ומרוצים. היה נפלא.

מצאנו דירה! // או: האיטלקים מרחוב מייפל

...And there are two girls living in the basement

כשמחפשים דירה בטורונטו, נדמה שיש דבר אחד משותף לכל הבתים הויקטוריאניים הישנים שהוסבו לדירות. נכנסים, עושים סיבוב בדירה, שואלים על הכביסה, מדברים על חשבון החשמל. ואז, בסוף, חוקרים קצת לגבי השכנים ("זה בסדר, אין להם ילדים, יהיה לכם שקט כאן" - זה סוגר העסקאות האולטימטיבי), איתם צריך לחלוק גינה, חדר מדרגות ופינוי שלג. ותמיד המשפט שמסיים את הביקור הוא: אה, כן, ויש שתי/שני בנות/ים שגרות/ים במרתף.

במשך זמן ארוך של חיפושי דירה, חלחלה בנו ההבנה שבמסגרת נוסחת המיקום-גודל-תקציב, אנחנו עומדים להפוך לשני בנים שגרים במרתף. כמה שמחנו כשמצאנו דירה בקומה שנייה!

אבל קודם, עוד קצת חוויות חיפושים משעשעות/מעניינות:

Manny
מאני הוא בנו של בעל הבית, שגר שני בתים מהדירה שעומדת להשכרה. המיקום מושלם. אזור שקט בשולי הדאון-טאון, מרחק יריקה מתחנת רכבת תחתית, קרוב לרחוב ראשי שיש בו הכל, והבית עצמו ברחוב ירוק ושקט.
אנחנו נכנסים אחרי מאני בדלת צדדית של הבית הפרטי הגדול שהוסב לדירות, ויורדים איתו למטה, למרתף.
מאני פוצח במונולוג מרשים:
מיד שמים לב שזו לא דירת מרתף רגילה! התקרה גבוהה מהסטנדרט, השטח עצום, והכי חשוב - יש חלון בכל חדר! בואו אחרי לחדר השינה. כמו שאתם רואים, יש כאן ארון! ובנוסף, זה חדר בגודל טוב, עם מקום לשולחן כתיבה. אבל זה רק חדר השינה הראשון. בואו לחדר השני. זה חדר השינה השני, שכמו שאתם רואים גם כאן יש ארון! ואתם יכולים להפוך את זה לחדר עבודה גדול, או חדר אורחים. יהיה לכם מאוד ביתי ונעים כאן. זה המטבח, הוא ישן אבל שמור מאוד. אנחנו שומרים על הדירה במצב מצויין, כאילו זה הבית שלנו. ואת הסלון כבר ראיתם. אה, כן, והיתרון של דירת המרתף הוא - בואו אחרי - שיש לכם גישה ישירה לאזור אחסון עצום. נכון, יש כאן קצת דברים של אבא שלי, אבל אני בטוח שאם תרצו נוכל להזיז אותם כדי שיהיה לכם יותר נוח לאפסן כאן דברים. והכי חשוב - כאן יש לכם גישה ישירה למכונת הכביסה והמייבש. הדיירים בקומות למעלה צריכים לרדת במדרגות. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לפתוח את הדלת!

אנחנו נותרים פעורי פה. הדירה ענקית. יש מקום במטבח לשולחן אוכל גדול. ויש חדר עבודה/אורחים. ואכן, כפי שמאני ציין, יש חלון בכל חדר (גם אם הוא משוקע בבטון לתוך האדמה).
חוזרים הביתה וחושבים ומתלבטים. החלון בכל חדר - פונה לגלגלי המכוניות שחונות לצד הבית. המטבח הגדול - תקרתו משתפשפת מעט בפדחתי. המיקום מושלם. המחיר מצויין. ויהיה מקום מרווח להלין אורחים. בתנאי שהם לא גבוהים. האם נרגיש שם בבית? האם יהיה לנו נעים להזמין את כולכם לבקר אותנו כאן? כנראה שלא כל כך... במיוחד אם כמונו - ידפקו את הראש בתקרה מייד בכניסה. אבל המיקום, והמחיר. ובסוף הפגישה הוא עוד רמז שאנחנו מוצאים חן בעיניו ושאם נגיש אפליקיישן יש לנו סיכוי טוב "להתקבל" לדירה.

מאני ביקש תשובה עד שבע בערב. רק למחרת החלטנו שזו פשרה סבירה. יוצרים קשר עם מאני. הדירה כבר הושכרה.

Styli Pappas
יווני עב כרס ומעט צולע עם כובע מצחיה אופייני פותח לנו את הדלת לצד מסעדה איראנית. "בואו, תעלו לפני. הדייר יפתח לכם. לי יקח זמן לעלות במדרגות."
אנחנו נכנסים ומיד מתאהבים. דירת 4 חדרים שהוסבה לדירת 2 חדרים ענקית. רצפת עץ שנראית כחדשה, Bay window בסלון, ליד האח שאינו בשימוש, חדר אוכל, ארונות בנויים, מרפסת סגורה בגודל של חדר, מטבח ישן אך גדול. עוד לפני שסטילי צולח את המדרגות לקומה השלישית אנחנו מחליטים שזהו, אנחנו לוקחים את הדירה. מפתחים שיחה עם הדייר הנוכחי (פרקטיקה נדירה ביותר כאן) שנשמע מרוצה ביותר (ואפילו מציע לנו עבודה, כי הוא עובד בחברת כוח אדם). מתעלמים מכמה חסרונות משמעותיים: את הכביסה עושים במכבסה במרחק כמה דקות הליכה, הסלון פונה לרחוב ראשי, חדר המדרגות מוזנח מאוד, בעל הבית גר קומה אחת למטה.
חוזרים הביתה, ממלאים אפליקיישן, מחכים במתח.

סטילי מאכזב אותנו ומותיר אותנו מיואשים. הוא מאוד התרשם מאתנו, אבל בסוף החליט לתת את הדירה לזוג אירופאי מבוגר. היינו מקום שני. הוא ימליץ עלינו לשכן שיש לו דירה דומה שאולי תעמוד להשכרה בחודש הבא.

סוף סוף מצאנו: קרלו ואנטוניה
ראינו בערך 20 דירות. ואז הגיעה המודעה על הדירה של קרלו וטוני (אנטוניה) באזור St. Clair west / Bathurst.
על הגבול שבין Forest Hill היוקרתית ו- Corso Italia - השכונה בה גרים האיטלקים האמיתיים שנדדו כמה בלוקים צפונה מ- Little Italy שכבר איננה אותנטית.

כבר במודעה היתה לנו תחושה טובה. Apartment ולא Condo, כלומר, דירה בבית פרטי מחולק ולא "יחידה" במגדל של מאות דירות. קומה שנייה, רצפת עץ, שטח גדול יחסית, רחוב שקט.
המיקום: מאוד ירוק, אך קרוב לרחוב ראשי עם חנויות ומסעדות, חשמלית 24 שעות ביממה, שתי תחנות חשמלית מתחנת רכבת תחתית על הקו השימושי שלנו.
זה כבר תחילת המיד-טאון, אבל המקומיים טוענים שזה נחשב קרוב מספיק לדאון-טאון לכל הצרכים והבילויים. בעצם, ממש צמוד לדאון-טאון, מצפון.
וצ'ופר נחמד: הבית נמצא ברחוב Maplewood Ave. ואנחנו אומרים, אם כבר עוברים מתל אביב לטורונטו, אז לפחות לגור ברחוב מייפל!

הגענו לראות, ושיחקנו אותה לפי המודל התל אביבי - באנו עשר דקות לפני השעה שקבענו, למקרה שיהיה ביקוש רב. קרלו חיכה על המדרגות והכניס אותנו בשמחה. הדירה מתוכננת מוזר, אבל נעימה מאד.

סלון ענקי עם רצפת עץ וחלונות גדולים שפונים לעצים ירוקים. מטבח קטנטן אך עם יציאה החוצה למדרגות חירום, שיכולה לשמש כמעין דק עם מקום לשני כסאות. חדר שינה סטנדרטי. חדר אמבטיה מרווח. מזגן (נדיר כאן). ארונות בנויים לבגדים ולאחסון. הכל שמור ובמצב מצויין. הכביסה והמייבש במרתף, משמשים אותנו ואת הזוג הצעיר שבקומת הקרקע, על חשבון בעל הבית.
אמרנו לקרלו בלי להתבייש: אנחנו רוצים את הדירה. מה אנחנו צריכים לעשות בשביל לקבל אותה?
הוא היה קצת בהלם. איטלקי איטלקי, אבל בכל זאת קנדי... נתן לנו למלא אפליקיישן.
ניצלנו את העובדה שהקדמנו כדי לפתח איתו שיחה, במהלכה "שתלנו" פרטים חיוניים כגון העובדה שיש לנו משכורות מסודרות ושאנחנו אנשים אחראיים. כשיצאנו משם כבר היו 3 זוגות נוספים שעשו סיור בדירה, ובחוץ ראינו שמגיעים עוד.

חיכינו בבית במתח. הכח בידי המשכיר. קרלו אמר שאם יבואו הרבה אנשים ויהיה לו ממי לבחור, הוא יחליט עוד באותו ערב. אם לא, הוא ימשיך להראות את הדירה. הבטיח לחזור אלינו בכל מקרה, גם אם לא יבחרו בנו.

עברו יומיים. הטלפון מצלצל. קרלו על הקו: "כשהייתם כאן הרגשתי מאוד נוח אתכם. החלטנו להעניק לכם את הדירה. אז מזל טוב ואתם יכולים להפסיק לחפש".

אנחנו מאושרים! התקבלנו!
עכשיו רק צריך לחתום על חוזה.


פגשנו את קרלו ואנטוניה במקדונלדס ליד הבית, כי הם אמרו ששם אפשר לשבת ולשוחח כמו שצריך ולא חייבים להזמין כלום. ואכן כך היה. קרלו וטוני נראים כמו הסטריאוטיפ האיטלקי, כאילו זה עתה יצאו מהסט של "הסופרנוס". ושניהם מאוד נחמדים ומאוד ששים לעזור לזוג שהגיע מרחוק ואין לו מושג איך עובדים אפילו הדברים הכי בסיסיים בשוק השכירות המקומי.

קראנו את החוזה, וידאנו שכתוב שם שבעל הבית משלם את כל החשבונות חוץ מחשמל, ושיש תיעוד של המקדמה שאנחנו משלמים. ואז הגיעה העת לחתום.
אבל...
בכל זאת הנוסח חדש לנו. ועוד באנגלית! איך נדע שלא עובדים עלינו? שזו לא מזימה? הם קצת יותר מדי נחמדים, והסבלנות בה הם מסבירים את הדברים הכי בנאליים לא תואמת את הסטריאוטיפ האיטלקי.
היינו מבקשים לפחות תעודת זהות, אבל אין כאן תעודות זהות. מה עושים?

אייל בוחר בטקטיקה בטוחה, ומספר שבישראל, המדינה המוזרה ממנה הגענו, נהוג שבמעמד החתימה מציגים תעודה מזהה כלשהי. כאילו מדובר במנהג שבטי שאנחנו, מה לעשות, רגילים אליו.
קרלו נפעם. אתם רוצים שניתן לכם את ה-SIN שלנו?! (SIN - Social Insurance Number). זה לא יתכן! הרי כך תוכלו לראות את כל הפרטים הכספיים שלנו, איזה חשבונות יש לנו, אשראי, הכל! מה פתאום?! זה לא נהוג כאן!
- לא חשוב שכחלק מהאפליקיישן אנחנו נתנו את ה-SIN שלנו, כדי שבעלי הבית יוכלו לברר את כל הפרטים האלה עלינו...

לא! לא! מה פתאום! אנחנו מנסים להרגיע. רק התכוונו שנהוג להציג תעודה, שיש עליה תמונה ושם, כדי לזהות את הבן אדם שאיתו אתה חותם על החוזה. בכל זאת, אנחנו נותנים לכם המון כסף בלי שבחוזה כתוב שום דבר חוץ משמכם, אנחנו מסבירים.
אה! אנטוניה מתפקעת מצחוק (אך ממשיכה ללעוס את המסטיק שלה בלהיטות). הבנתי, אין בעיה, בטח, מה שאתם רוצים, אל תדאגו, הנה, תראו - יש לי כאן רשיון נהיגה, וכרטיס אשראי, וכרטיס ספרייה, ו... מה שאתם רוצים. הנה, זה השם שלי כאן, אתם רואים?

הפגישה נגמרת בזה שקרלו וטוני צוחקים על הבקשה המוזרה שלנו לזהות אותם ("מה, הנה, זה אנחנו כאן יושבים אתכם, השמות שלנו כתובים על החוזה ואנחנו לוחצים יד. אתם לא צריכים לדאוג"). והם מזכירים לנו לא למסור את ה-SIN שלנו לאף אחד (חוץ מהם...), כי זה מסוכן.

יש לנו דירה. נכנסים ב-1 באוקטובר.