מצאנו דירה! // או: האיטלקים מרחוב מייפל

...And there are two girls living in the basement

כשמחפשים דירה בטורונטו, נדמה שיש דבר אחד משותף לכל הבתים הויקטוריאניים הישנים שהוסבו לדירות. נכנסים, עושים סיבוב בדירה, שואלים על הכביסה, מדברים על חשבון החשמל. ואז, בסוף, חוקרים קצת לגבי השכנים ("זה בסדר, אין להם ילדים, יהיה לכם שקט כאן" - זה סוגר העסקאות האולטימטיבי), איתם צריך לחלוק גינה, חדר מדרגות ופינוי שלג. ותמיד המשפט שמסיים את הביקור הוא: אה, כן, ויש שתי/שני בנות/ים שגרות/ים במרתף.

במשך זמן ארוך של חיפושי דירה, חלחלה בנו ההבנה שבמסגרת נוסחת המיקום-גודל-תקציב, אנחנו עומדים להפוך לשני בנים שגרים במרתף. כמה שמחנו כשמצאנו דירה בקומה שנייה!

אבל קודם, עוד קצת חוויות חיפושים משעשעות/מעניינות:

Manny
מאני הוא בנו של בעל הבית, שגר שני בתים מהדירה שעומדת להשכרה. המיקום מושלם. אזור שקט בשולי הדאון-טאון, מרחק יריקה מתחנת רכבת תחתית, קרוב לרחוב ראשי שיש בו הכל, והבית עצמו ברחוב ירוק ושקט.
אנחנו נכנסים אחרי מאני בדלת צדדית של הבית הפרטי הגדול שהוסב לדירות, ויורדים איתו למטה, למרתף.
מאני פוצח במונולוג מרשים:
מיד שמים לב שזו לא דירת מרתף רגילה! התקרה גבוהה מהסטנדרט, השטח עצום, והכי חשוב - יש חלון בכל חדר! בואו אחרי לחדר השינה. כמו שאתם רואים, יש כאן ארון! ובנוסף, זה חדר בגודל טוב, עם מקום לשולחן כתיבה. אבל זה רק חדר השינה הראשון. בואו לחדר השני. זה חדר השינה השני, שכמו שאתם רואים גם כאן יש ארון! ואתם יכולים להפוך את זה לחדר עבודה גדול, או חדר אורחים. יהיה לכם מאוד ביתי ונעים כאן. זה המטבח, הוא ישן אבל שמור מאוד. אנחנו שומרים על הדירה במצב מצויין, כאילו זה הבית שלנו. ואת הסלון כבר ראיתם. אה, כן, והיתרון של דירת המרתף הוא - בואו אחרי - שיש לכם גישה ישירה לאזור אחסון עצום. נכון, יש כאן קצת דברים של אבא שלי, אבל אני בטוח שאם תרצו נוכל להזיז אותם כדי שיהיה לכם יותר נוח לאפסן כאן דברים. והכי חשוב - כאן יש לכם גישה ישירה למכונת הכביסה והמייבש. הדיירים בקומות למעלה צריכים לרדת במדרגות. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לפתוח את הדלת!

אנחנו נותרים פעורי פה. הדירה ענקית. יש מקום במטבח לשולחן אוכל גדול. ויש חדר עבודה/אורחים. ואכן, כפי שמאני ציין, יש חלון בכל חדר (גם אם הוא משוקע בבטון לתוך האדמה).
חוזרים הביתה וחושבים ומתלבטים. החלון בכל חדר - פונה לגלגלי המכוניות שחונות לצד הבית. המטבח הגדול - תקרתו משתפשפת מעט בפדחתי. המיקום מושלם. המחיר מצויין. ויהיה מקום מרווח להלין אורחים. בתנאי שהם לא גבוהים. האם נרגיש שם בבית? האם יהיה לנו נעים להזמין את כולכם לבקר אותנו כאן? כנראה שלא כל כך... במיוחד אם כמונו - ידפקו את הראש בתקרה מייד בכניסה. אבל המיקום, והמחיר. ובסוף הפגישה הוא עוד רמז שאנחנו מוצאים חן בעיניו ושאם נגיש אפליקיישן יש לנו סיכוי טוב "להתקבל" לדירה.

מאני ביקש תשובה עד שבע בערב. רק למחרת החלטנו שזו פשרה סבירה. יוצרים קשר עם מאני. הדירה כבר הושכרה.

Styli Pappas
יווני עב כרס ומעט צולע עם כובע מצחיה אופייני פותח לנו את הדלת לצד מסעדה איראנית. "בואו, תעלו לפני. הדייר יפתח לכם. לי יקח זמן לעלות במדרגות."
אנחנו נכנסים ומיד מתאהבים. דירת 4 חדרים שהוסבה לדירת 2 חדרים ענקית. רצפת עץ שנראית כחדשה, Bay window בסלון, ליד האח שאינו בשימוש, חדר אוכל, ארונות בנויים, מרפסת סגורה בגודל של חדר, מטבח ישן אך גדול. עוד לפני שסטילי צולח את המדרגות לקומה השלישית אנחנו מחליטים שזהו, אנחנו לוקחים את הדירה. מפתחים שיחה עם הדייר הנוכחי (פרקטיקה נדירה ביותר כאן) שנשמע מרוצה ביותר (ואפילו מציע לנו עבודה, כי הוא עובד בחברת כוח אדם). מתעלמים מכמה חסרונות משמעותיים: את הכביסה עושים במכבסה במרחק כמה דקות הליכה, הסלון פונה לרחוב ראשי, חדר המדרגות מוזנח מאוד, בעל הבית גר קומה אחת למטה.
חוזרים הביתה, ממלאים אפליקיישן, מחכים במתח.

סטילי מאכזב אותנו ומותיר אותנו מיואשים. הוא מאוד התרשם מאתנו, אבל בסוף החליט לתת את הדירה לזוג אירופאי מבוגר. היינו מקום שני. הוא ימליץ עלינו לשכן שיש לו דירה דומה שאולי תעמוד להשכרה בחודש הבא.

סוף סוף מצאנו: קרלו ואנטוניה
ראינו בערך 20 דירות. ואז הגיעה המודעה על הדירה של קרלו וטוני (אנטוניה) באזור St. Clair west / Bathurst.
על הגבול שבין Forest Hill היוקרתית ו- Corso Italia - השכונה בה גרים האיטלקים האמיתיים שנדדו כמה בלוקים צפונה מ- Little Italy שכבר איננה אותנטית.

כבר במודעה היתה לנו תחושה טובה. Apartment ולא Condo, כלומר, דירה בבית פרטי מחולק ולא "יחידה" במגדל של מאות דירות. קומה שנייה, רצפת עץ, שטח גדול יחסית, רחוב שקט.
המיקום: מאוד ירוק, אך קרוב לרחוב ראשי עם חנויות ומסעדות, חשמלית 24 שעות ביממה, שתי תחנות חשמלית מתחנת רכבת תחתית על הקו השימושי שלנו.
זה כבר תחילת המיד-טאון, אבל המקומיים טוענים שזה נחשב קרוב מספיק לדאון-טאון לכל הצרכים והבילויים. בעצם, ממש צמוד לדאון-טאון, מצפון.
וצ'ופר נחמד: הבית נמצא ברחוב Maplewood Ave. ואנחנו אומרים, אם כבר עוברים מתל אביב לטורונטו, אז לפחות לגור ברחוב מייפל!

הגענו לראות, ושיחקנו אותה לפי המודל התל אביבי - באנו עשר דקות לפני השעה שקבענו, למקרה שיהיה ביקוש רב. קרלו חיכה על המדרגות והכניס אותנו בשמחה. הדירה מתוכננת מוזר, אבל נעימה מאד.

סלון ענקי עם רצפת עץ וחלונות גדולים שפונים לעצים ירוקים. מטבח קטנטן אך עם יציאה החוצה למדרגות חירום, שיכולה לשמש כמעין דק עם מקום לשני כסאות. חדר שינה סטנדרטי. חדר אמבטיה מרווח. מזגן (נדיר כאן). ארונות בנויים לבגדים ולאחסון. הכל שמור ובמצב מצויין. הכביסה והמייבש במרתף, משמשים אותנו ואת הזוג הצעיר שבקומת הקרקע, על חשבון בעל הבית.
אמרנו לקרלו בלי להתבייש: אנחנו רוצים את הדירה. מה אנחנו צריכים לעשות בשביל לקבל אותה?
הוא היה קצת בהלם. איטלקי איטלקי, אבל בכל זאת קנדי... נתן לנו למלא אפליקיישן.
ניצלנו את העובדה שהקדמנו כדי לפתח איתו שיחה, במהלכה "שתלנו" פרטים חיוניים כגון העובדה שיש לנו משכורות מסודרות ושאנחנו אנשים אחראיים. כשיצאנו משם כבר היו 3 זוגות נוספים שעשו סיור בדירה, ובחוץ ראינו שמגיעים עוד.

חיכינו בבית במתח. הכח בידי המשכיר. קרלו אמר שאם יבואו הרבה אנשים ויהיה לו ממי לבחור, הוא יחליט עוד באותו ערב. אם לא, הוא ימשיך להראות את הדירה. הבטיח לחזור אלינו בכל מקרה, גם אם לא יבחרו בנו.

עברו יומיים. הטלפון מצלצל. קרלו על הקו: "כשהייתם כאן הרגשתי מאוד נוח אתכם. החלטנו להעניק לכם את הדירה. אז מזל טוב ואתם יכולים להפסיק לחפש".

אנחנו מאושרים! התקבלנו!
עכשיו רק צריך לחתום על חוזה.


פגשנו את קרלו ואנטוניה במקדונלדס ליד הבית, כי הם אמרו ששם אפשר לשבת ולשוחח כמו שצריך ולא חייבים להזמין כלום. ואכן כך היה. קרלו וטוני נראים כמו הסטריאוטיפ האיטלקי, כאילו זה עתה יצאו מהסט של "הסופרנוס". ושניהם מאוד נחמדים ומאוד ששים לעזור לזוג שהגיע מרחוק ואין לו מושג איך עובדים אפילו הדברים הכי בסיסיים בשוק השכירות המקומי.

קראנו את החוזה, וידאנו שכתוב שם שבעל הבית משלם את כל החשבונות חוץ מחשמל, ושיש תיעוד של המקדמה שאנחנו משלמים. ואז הגיעה העת לחתום.
אבל...
בכל זאת הנוסח חדש לנו. ועוד באנגלית! איך נדע שלא עובדים עלינו? שזו לא מזימה? הם קצת יותר מדי נחמדים, והסבלנות בה הם מסבירים את הדברים הכי בנאליים לא תואמת את הסטריאוטיפ האיטלקי.
היינו מבקשים לפחות תעודת זהות, אבל אין כאן תעודות זהות. מה עושים?

אייל בוחר בטקטיקה בטוחה, ומספר שבישראל, המדינה המוזרה ממנה הגענו, נהוג שבמעמד החתימה מציגים תעודה מזהה כלשהי. כאילו מדובר במנהג שבטי שאנחנו, מה לעשות, רגילים אליו.
קרלו נפעם. אתם רוצים שניתן לכם את ה-SIN שלנו?! (SIN - Social Insurance Number). זה לא יתכן! הרי כך תוכלו לראות את כל הפרטים הכספיים שלנו, איזה חשבונות יש לנו, אשראי, הכל! מה פתאום?! זה לא נהוג כאן!
- לא חשוב שכחלק מהאפליקיישן אנחנו נתנו את ה-SIN שלנו, כדי שבעלי הבית יוכלו לברר את כל הפרטים האלה עלינו...

לא! לא! מה פתאום! אנחנו מנסים להרגיע. רק התכוונו שנהוג להציג תעודה, שיש עליה תמונה ושם, כדי לזהות את הבן אדם שאיתו אתה חותם על החוזה. בכל זאת, אנחנו נותנים לכם המון כסף בלי שבחוזה כתוב שום דבר חוץ משמכם, אנחנו מסבירים.
אה! אנטוניה מתפקעת מצחוק (אך ממשיכה ללעוס את המסטיק שלה בלהיטות). הבנתי, אין בעיה, בטח, מה שאתם רוצים, אל תדאגו, הנה, תראו - יש לי כאן רשיון נהיגה, וכרטיס אשראי, וכרטיס ספרייה, ו... מה שאתם רוצים. הנה, זה השם שלי כאן, אתם רואים?

הפגישה נגמרת בזה שקרלו וטוני צוחקים על הבקשה המוזרה שלנו לזהות אותם ("מה, הנה, זה אנחנו כאן יושבים אתכם, השמות שלנו כתובים על החוזה ואנחנו לוחצים יד. אתם לא צריכים לדאוג"). והם מזכירים לנו לא למסור את ה-SIN שלנו לאף אחד (חוץ מהם...), כי זה מסוכן.

יש לנו דירה. נכנסים ב-1 באוקטובר.