ברוכים הבאים לשדרת מייפלווד

איך אומרים גיהינום בשוודית?

בבוקרו של יום א' ה-30 בספטמבר 2012 יצאו מר ה. ומר ב. מביתם הזמני שברחוב באת'הרסט 324 ועלו על הרכבת התחתית בתחנה הקרובה. בחלוף כ-35 דקות נסיעה מצאו עצמם השניים בתחנת רכבת שכוחת אל בלב המדבר הקפטילסטי. הסתכלו מר ה. ומר ב. סביב ומצאו רק מבני תעשייה ענקיים עשויים פלדה וגבס ובהם אין דבר מלבד מוצרי צריכה של רשתות ענק.

מר ה. ומר ב. לא איבדו את עשתונותיהם ועד מהרה מצאו את השאטל המהיר - שירות (פרטי) חינם כדי שתוכלו לקנות כמה שיותר בכל זמן ואפילו תחשבו שאתם תורמים לסביבה - שיוביל אותם בבטחה אל אחד מאותם מבני תעשייה ענקיים, הלא הוא בית מושבה של הגברת השוודית איקאה, הידועה בהכנסת האורחים שלה. כשירדו מהשאטל עם פתיחתה של החנות בירך אותם בחביבות לשלום אחד מבני שבט האיקאה בלבוש מסורתי בצבע הצהוב ועד מהרה הוגש להם קפה מאיכות גרועה בדולר ועשרה סנט.

אחרי קפה של בוקר יצאו השניים לטרק בתוך החנות. בשעה זו לא ידעו עדיין מה צופן להם העתיד ומתי - אם בכלל - ישובו הביתה.

אנא ילדים, עזרו למר ה. ומר ב. למצוא את דרכם בחזרה אל העיר הגדולה, כעבור שבע שעות ארוכות.

ובכן  - למי שלא הבין בין השורות, הנה ההסבר: בילינו שבע שעות באיקאה. יום לפני שהיינו אמורים להיכנס לדירה החדשה ברחוב מייפלווד, מצאנו את עצמנו משתרכים לחנות עם פתיחתה, ויוצאים משם כמעט בשעת הסגירה. מאוד רצינו להימנע מבית שכולו איקאה, אבל מנגד - ידענו שיש דברים חיוניים שאנחנו חייבים לרכוש לפני שניכנס לדירה. דברים פעוטים כמו כריות, שמיכות, סכו"ם מינימלי, צלחות, וכיו"ב. הגענו עם רשימה ארוכה והרבה התחבטויות ויצאנו עם לשון בחוץ, חבילות ענק, מעט מפחי נפש, וחשבון של 1,000 דולר.

מתברר שבאיקאה כמו באיקאה, אין חדש תחת השמש. כמו בנתניה, כמו בראש"לצ, וכמו בעוד מאות מיקומים שלהם ברחבי העולם - הכל אותו דבר. אתה נכנס אל תוך החנות, צולח אינסוף מחלקות ריהוט, ובסוף לוקח עגלה ומעמיס אותה בחפצים.

עוגמת הנפש העיקרית שלנו נגעה למוצרים שבחרנו. מתברר שהטעם שלנו קלע בדיוק לבעיות המלאי של החנות. שולחן כתיבה, ספסל, כסאות בר ועוד כמה פריטים שרצינו - כולם אזלו מהמלאי. למעשה, לא בדיוק אזלו. השיטה היא כזו: באיקאה יש פתק על כל מוצר שמסביר אם הוא מצוי במלאי אם לאו. כמעט על כל המוצרים שרצינו צויין שהם אכן במלאי. שמחים וטובי לב ניגשנו למחסן וכשרצינו לאסוף את המוצרים גילינו בזה אחר זה שהם אינם במלאי. שאלה לנציג משבט איקאה הבהירה שהמוצר "איננו במלאי אבל יהיה מחר בבוקר". "אבל מחר אנחנו עוברים דירה!", מחינו. "לא נוכל לבוא בשנית". אך ללא הועיל.

אחרי שקיבלנו שלוש פעמים את אותה התשובה התחלנו לחשוד שעובדי איקאה מנסים להסתיר מאיתנו משהו. כיצד ייתכן שכל המוצרים שכתוב שהם במלאי, אזלו מהמדף, אך יהיו זמינים מייד מחר בבוקר?

לא היינו צריכים ללחוץ הרבה עד שעובד איקאה תורן נשבר והבהיר את השיטה: בעצם, כל המוצרים הם במלאי. הם פשוט נמצאים על מדף גבוה. לעובדי איקאה אסור להוריד ארגזים ממדפים גבוהים בזמן שיש קהל בחנות, כי כך קורות תאונות. לכן מחר, לפני פתיחת החנות, הם יורידו את המוצרים מהמדף העליון והמוצר יהיה שוב זמין לרכישה.

"נהדר!", אמרנו לנציג שירות הלקוחות. "ממילא אנחנו עוברים דירה רק מחר, ולכן מבקשים שהמשלוח שנזמין יגיע רק מחר. נוכל לשלם על המוצר היום ותוכלו לצרף לנו אותו מחר לחבילה". נשמע פשוט? לא באיקאה צפון-יורק. שם, בשירות הלקוחות, מבקשים קודם אישור של מחלקת המשלוחים.

כעבור תור של חצי שעה נתקבל האישור המיוחל של מחלקת משלוחים. זאת ועוד, שם אמרו לנו שבשירות הלקוחות ישנו טופס מיוחד אותו עלינו למלא שמיועד בדיוק למצב הזה. טופס של צירוף פריטים מהמדף הגבוה למשלוח, שמאשר לשלם על אותם פריטים בקופה ולכלול אותם במלשוח למחרת. למה בשירות לקוחות לא אמרו לנו את זה? לא ברור. כנראה בגלל שהם קנדים. אולי רצו לודא שקודם יזהירו אותנו במחלקת משלוחים שהפריטים האלה יהיו זמינים לא על הבוקר, אלא רק למשלוח בהמשך היום.

או אז חזרנו לתור של שירות הלקוחות. כעבור עוד חצי שעת המתנה קיבלנו את הטופס... והלאה לקופה.

שוב תור, שוב כחצי שעה - ומשם, אכן כן, חזרה למחלקת משלוחים עם הקבלה, כדי להזמין סוף סוף את המשלוח. הפעם התור הוא של 35 דקות.

כך חלפו להן באושר שבע שעות. שבע שעות של סיוט מתמשך. אך בסופן היו לנו שידה, ושולחן, ועגלת מטבח, וסכו"ם, ומעט צלחות וקעריות ומסננת פסטה ועוד כהנה וכהנה מוצרים.

הטינופת

1 באוקטובר. בוקר. אריזות אחרונות ברחוב באת'הרסט והנה אנחנו מוכנים להגיע לרח' מייפלווד. נכנסים פנימה.

מבט מתוך דירתנו אל דלת הכניסה שבמורד המדרגות

הסלון

המטבח

בניגוד לחששות שלנו, קרלו, בעל הבית, השאיר את המפתח בתיבת הדואר בדיוק כפי שהבטיח. בצהריים אמור להגיע המשלוח מאיקאה. בערב יגיעו רעיה וגיא, שנידבו לנו מיטה, מיקרוגל, טלוויזיה ישנה ושירותי הובלה עם הרכב שלהם, ויביאו את כל המזוודות שלנו שבילו את הלילה בגאראז' שלהם. ועד אז צריך להספיק לנקות.

מובן שלא הספקנו. הבית היה מטונף בצורה שקשה לתאר. שאריות אוכל, כתמים ואריזות ריקות במקרר, מזון שרוף בכיריים, תנור שחור משחור, אמבטיה מלאת כתמים כהים ואבנית שרק שפשוף עיקש וחומרים חזקים במיוחד הצליחו להוריד. ידינו היו מלאות עבודה. ואסור לשכוח שהלילה צריך גם לישון פה.

יום קשה עבר על כוחותינו. הנה דוגמה של לפני ואחרי:

לפני - וזה עוד אחרי שקילפנו את שכבת האלומניום עם שיירי המזון שהיתה דבוקה לתחתית התנור.

אחרי

כדאי להיטיב בהרכבה

אחרי נקיונות מתישים, הפסקת צהריים לבוריטו, גיבוש רשימת חפצים חיוניים חסרים (אי אפשר היה לצפות את הכל. למשל - מייבש כלים), הרכבנו מיטה והתחלנו את הלילה הראשון במעוננו החדש. מובן שהלילה היה קשה ואת זה אנחנו מייחסים בעיקר לעובדה שציפת היחיד שבחרנו ברוב עייפותנו לשמיכה לא התאימה לפוך הקווין-סייז שרכשנו באיקאה (דרגת חום 5 מתוך 6, פוך אווזים, כ-150 דולר!, שווה כל סנט).

חזרנו ללימודים ולעבודה ואת שעות הערב בשבוע הראשון בילינו מדי יום בסידור החבילות/מזוודות/שקיות (לראשונה מאז שעזבנו את הארץ הצלחנו להיפטר מהמזוודות!) ובהרכבת הרהיטים.

אז כאמור, ביום הראשון הגיע המשלוח מאיקאה; למחרת הגיע שולחן האוכל וששת הכיסאות מצ'יינטה-טאון (השולחן משמש לעודד שולחן עבודה בימים אלו); יום אחר כך הגיעה הספה הנפתחת שהזמנו לסלון. עשרות מפתחות אלן התעקמו; ברגים הלכו לאיבוד כמים; מברג פיליפס אחד נשחק משימוש (ככה זה כשקונים מברג בדולר) אבל בסוף הצלחנו להעמיד את רהיטינו על תילם. כך זה נראה למשל בחדר השינה:

וכדאי גם להראות איך הפינה הזו נראתה קודם לכן:

הסלון והמטבח יצאו יפה מאד, תמונות יפורסמו בהמשך...

ובאיזה יום אוספים קרטון?

ואז הגיע השלב המסובך - איך נפטרים מכל אריזות הקרטון שהגיעו עם הרהיטים? איך מוציאים מהבית את כל שקיות הניילון? הישראלי הממוצע יחשוב - מה הבעיה? נוציא אותם החוצה לאשפה. נניח את זה איפשהו על המדרכה ומישהו כבר יאסוף... אלא שהקנדי הממוצע לא חושב כמו הישראלי. ברוכים הבאים לעולם המופלא של הפרדת האשפה. על הנושא הזה אולי נרחיב בהזדמנות אחרת בפוסט נפרד, אבל נאמר רק שלא היה פשוט להבין שהאשפה נאספת פה אחת לשבוע, ובכל שבוע נאספת פסולת אחרת לסירוגין - שבוע אחד פסולת המחזור (והקומפוסט שבפח נפרד!) ובשבוע האחר פסולת רגילה. באדיבותם הרבה של השכנים טניה וסטיב גילינו שצריך לחכות רק שלושה ימים עד ליום איסוף המיחזור - בו מותר להניח לצד הפח קרטונים, אבל רק בגודל מסוים ורק בזוית מיוחדת, וטוב שאין מגבלות לגבי צבע הקרטון שמותר לזרוק... ביום הזה, לפני 7 בבוקר, כל השכנים מוציאים את פחיהם לקדמת הבית ולפועל האשפה לא נותר אלא לקטוף את אשפת הרחוב מן המדרכה. כך עשינו עם אריזות הקרטון. וכך עברנו דירה.

ואם לא עשיתם לבד את החישוב - אז כן, יוצא שלמעשה מפנים אשפה רק פעם בשבועיים. אבל על זה ועל השקיות שצריך לקנות למקרה שהאשפה חורגת מגודל הפח הקטנטן - בפוסט אחר.

באונטריו היאוש יותר נוח // רשיון נהיגה: שלב א

חודש יולי 2012, ישראל.
אנחנו עסוקים באריזות, מסיבות פרידה ואינסוף סידורים והתארגנויות. ובתוך כל זה - מפנים זמן לנסיעה לירושלים. משרד החוץ.

כחודש לפני כן, שלחנו אימייל לגב' ידידה רזלן ממשרד התחבורה. כן, זה הנוהל הישראלי. יש גברת אחת שמטפלת בהנפקת אימות רשיון נהיגה, עבור כל אזרחי ישראל שרוצים להוציא רשיון נהיגה בחו"ל וצריכים מסמך רשמי מהמדינה בו כתוב משך הזמן שיש בידם רשיון וכו'. אף אחד מעולם לא פגש את ידידה רזלן, ויש המאמינים כי למעשה אינה קיימת כלל, כמו המפלצת מלוך נס. אין לה כתובת או מספר טלפון. רק אימייל, אליו שולחים כולם בקשה - תחינה - לקבל אימות רשיון נהיגה.
מי שאין לו גישה לאינטרנט, או שעברית אינה שפת אמו, או סתם כל מי שאינם יודעים לכתוב את הנוסח המדויק שמבקש מגב' ידידה רזלן את השירות הספציפי אותו היא מוסמכת להעניק - כל אלה מוטב להם שלא ינסו כלל. אין להם תקווה. אף אימייל שנשלח מעולם לא זכה בתגובה. ויש המספרים כי פה ושם בארץ ישנם אנשים שעוד יושבים ומחכים, ימים אחר ימים, חודשים ושנים, לקבל תגובה. ותגובה אין.
אך אלה שהתמזל מזלם, ישובו יום אחד לביתם, מן העבודה או משיטוט בעיר, וימצאו בתיבת הדואר מעטפה קסומה ממשרד התחבורה. ובמעטפה, ללא שום מלות הסבר או עדות כלשהי לקיומה האנושי של הגברת, יושב לו מסמך רשמי* ממשרד התחבורה; אותו אימות רשיון נהיגה הנכסף, חתום מאחור בחותמת אפוסטיל מופלאה ונהדרת. ובמסמך, לאלה ששפר מזלם עוד יותר, מופיעים פרטים נכונים אודות שמם (בעברית ובאנגלית) ואודות התקופה בה יש בידם רשיון נהיגה.

*מסמך ישראלי רשמי - דף ורוד עליו מודפס בפונט דייויד מכתב שמישהו ניסח פעם בוורד, ולוגו של המשרד הממשלתי  הרלוונטי (לאו דוקא בגירסתו המעודכנת) מודפס בשאריות הצבע שנותרו בקסטת הדיו של מדפסת המזכירה. לצורך השוואה, הקוראים מוזמנים בביקורם הבא להביט בתעודת הנישואין הקנדית שלנו, שנראית בערך כמו מגילת העצמאות של ישראל, רק קצת יותר יפה.

אל משרד החוץ נסענו כדי לאמת את המסמך של משרד התחבורה שמאמת את רשיון הנהיגה שלנו. לא נרחיב כאן, זו פרקטיקה נפוצה של אלה העוברים לניכר ואנו, בתור אנשים מסודרים ומאורגנים, התמחינו בה והבאנו אותה לידי שלמות. וממשרד החוץ, שוב אל הירידות מירושלים לתל אביב, שם אימתנו את חתימת פקיד משרד החוץ בשגרירות הקנדית.


חודש ספטמבר 2012, אונטריו. 
בקנדה, כמו במדינה הזאת מדרום, נו, זאת שאין בה ביטוח רפואי ושאוהבת לקרוא לעצמה כמו ליבשת כולה, רשיון נהיגה משמש למעשה כתעודת זהות. זו חשיבותו הראשונה. בנוסף לכך, הוא מעניק את האפשרות החוקית לנהוג.
נכון, הרשיון הישראלי שלנו תקף כאן, אבל רק לכמה חודשים. בקנדה, כל מי שאיננו תושב קבע, כלומר אזרח או מהגר בתהליך התאזרחות, נחשב "תושב זמני". ותושב זמני ששוהה במדינה מעבר למספר חודשים מסוים, אסור לו להמשיך להשתמש ברשיון הנהיגה של ארץ מוצאו ועליו להנפיק רשיון נהיגה מקומי.
ולכן, וגם בגלל שבעוד שבועיים אנחנו עוברים דירה ואין לנו אפילו כף עץ משלנו - שלא לדבר על מיטה או, חשוב מכך, שמיכת פוך - ואנחנו צריכים לחפש ולקנות רהיטים ולהובילם, התחלנו במשימת הנפקת הרשיון המקומי.

יש כאן 3 שלבים ברשיון לרכב פרטי. שלב ראשון, אם עברת רק מבחן תיאוריה, מותר לך לנהוג עם מלווה ובמגבלות שונות על נהיגה בלילה, נהיגה בכבישים מהירים, מספר הנוסעים ברכב וכו'. שלב שני (אחרי כשנה של נהיגה עם מלווה), אם עברת טסט פשוט, מותר לך לנהוג לבד אך עדיין עם מגבלות שונות. שלב שלישי (אחרי 5 שנים), אם עברת טסט מורכב יותר, מזל טוב. קיבלת רשיון רגיל.
זוכרים את המסמך המאומת? משמעותו כאן היא שמכירים לנו בוותק הנהיגה בישראל, ולא דורשים מאתנו לחכות חודשים ושנים בין שלב לשלב בהוצאת הרשיון. כלומר, בניגוד לנהג חדש אמיתי, אנחנו יכולים להיבחן בטסט המורכב מיד ולהוציא רשיון רגיל ללא דיחוי.
רק שקודם לכן, יש לעבור את מבחן התיאוריה.

נו, באמת, אתם חושבים לעצמכם. מה זה כבר תיאוריה למי שנהג יותר מ-10 שנים... מה הבעיה, תמרור עצור משמעותו זהה בכל העולם.
אה-הה! אז נראה אתכם! נראה אתכם עונים על שאלות כגון "מה אחוז האלכוהול המותר בדם לנהג שמתפקד כמלווה של  נהג חדש?" או, "איזה סוג של רכב חירום מתקרב, אם אתם רואים אורות סירנה כחולים?".
חושבים שהייתם יכולים לנחש את התשובות (0.05, ופינוי שלג - בהתאמה) במבחן "אמריקאי"? אולי.
אבל מה לגבי:
- כמה מטרים משני צידי ברז כיבוי אש אסור לחנות?
- כמה מטרים צריך לעצור מאחורי חשמלית שמורידה נוסעים בתחנה?
- כמה "נקודות" מקבלים אם נתפסים עם אחוז אלכוהול בדם שבין הרמה שמהווה עבירה פלילית ובין הרמה ה"מסוכנת"?
- ולכמה זמן ישללו לכם את רשיון הנהיגה, אם לא עצרתם מאחורי אוטובוס בית-ספר שמוריד ילדים בתחנה?

אז אחרי שקראנו את הספר של משרד התחבורה של אונטריו, פתרנו שאלות לדוגמה באינטרנט ושיננו מרחקים, תקופות שלילה ומה לא, הרגשנו קצת מיואשים שאנחנו נדרשים להיבחן, אך מוכנים למבחן.

וכן. זה היה נוח.
משרד ענק במרכז העיר. אחד מסניפי Service Ontario, שזה מעין משרד-הפנים של הפרובינציה. לכאן מגיע כל מי שצריך משהו מהשלטונות, בדרגת הפרובינציה. תור ארוך מאד, כמו שהקנדים אוהבים, אך מתקדם במהרה. שתי פקידות מנתבות את המקומיים (אזרחים וזרים) ביעילות מרשימה. הן רק רואות את המסמכים שיש לנו ביד ומיד מנתבות אותנו לדלפקים המתאימים. "יש לכם תעודה מזהה? יש לכם אימות רשיון נהיגה מהמדינה ממנה באתם?"
- כן! הודות לידידה רזלן!
ממתינים חמש דקות (המקום ענק ומלא בממתינים, אך משום מה אין בלאגן בתור, אין "מי אחרון?", אין צעקות, אין רעש. מוזר.). מגיע תורנו, כל אחד לפקיד אחר.
הפקיד שלי כנראה חדש. הוא כל הזמן מתנצל שהמחשב קצת איטי ושהוא צריך לודא משהו עם הפקיד שעובד לידו. אני לא מבין על מה הוא מתנצל, כי כל העניין לא התארך מעבר ל-3 דקות.
הם לא מבינים למה ידידה כתבה רק את השנה בה קיבלתי את הרשיון, ולא את התאריך המדויק. מתיעצים ביניהם ומחליטים שזו לא בעיה. יכירו לי בותק המלא.
הפקיד מזמין אותי לדלפק אחר, שם עושה לי בדיקת עיניים. 20 שניות. תקריא את המספרים. יופי (אז מה אם לא ממש ראיתי, וטעיתי בחצי מהספרות).
חוזרים לדלפק שלו. אני מקבל אישור איתו אני יכול לגשת למבחן.
- רגע, ומה עם המכתב מידידה? אני לא מקבל אותו חזרה?
- לא, זה נשאר אצלנו.
- אז, סליחה שאני שואל, אבל, כשאלך לעשות טסט, איך ידעו שיש לי ותק? איך ירשו לי להירשם מיד לאחר התיאוריה?
- זה בסדר. אתה כבר אצלנו בתוך המערכת. הם יראו את זה במחשב.
משום מה, בניגוד להתנייה הישראלית שלי, הפעם ה"יהיה בסדר" נשמע לי מנחם ומשכנע - ולא מדאיג, מטריד. אני במערכת. יש מחשב קנדי שאני רשום בו. מה רע?

נכנסים לחדר פנימי. חדר המבחן. על הכסאות יושבים אנשים במהלך המבחן. אייל כבר שם. עוברים על פניהם וניגשים לדלפק, עם הטופס שקיבלנו לפני רגע.
- שלום. זה המבחן. נא לבחור תשובה א', ב', ג' או ד' ולסמן במשבצת. בהצלחה! יש כאן עפרון אם אתה צריך.

מתיישבים. פותרים. בודקים את התשובות. מושכים עוד קצת זמן. אחרי רבע שעה קמים ומחזירים לפקידה את המבחן הפתור.
- נא לשבת. מיד יקראו לכם.

עוברות 10 דקות. קוראים בשמי. אני ניגש, חושש ורועד. מה אם נכשלתי? (מותר לחזור על המבחן כמה פעמים שרוצים, מתי שרוצים).
- שלום. טוב, עברת את המבחן. מזל טוב! הנה הרשיון הזמני שלך. הרשיון הקבוע יגיע בדואר בעוד כחודש.

תודה Service Ontario! זה לא היה נורא כלל וכלל!

עכשיו - צריך לקבוע עם מורה לנהיגה, לעשות שיעור אחד, להזמין תור לטסט... בקיצור, עוד יהיה על מה לדווח.
מקווים לסיים את העניין במהרה, לקראת מעבר הדירה. נראה.

מסע אל תום האלף

סוף השבוע האחרון באונטריו היה סוף שבוע ארוך, לרגל הלייבור דיי - חג העבודה. מדי שנה, ביום שני הראשון של ספטמבר, הקנדים חוגגים את ההישגים הסוציאליים והכלכליים של העובדים בסוף שבוע ארוך. העובדה שתמיד מדובר בסוף שבוע ארוך מאפשרת לקנדים לתכנן את חופשותיהם בדיוק בסוף השבוע הזה, ולהאריך אותן ביום.

ביום חמישי, כשהתפנינו סוף סוף מכל ענייני הדירה וטרדות היומיום, גילינו שעומד לפנינו סוף שבוע ארוך שבו לי (אייל) יש חופש. גילינו גם שייתכן שמדובר בסוף השבוע האחרון שבו עודד יהיה פנוי, לפני שיצלול ב-7/9 לתוך הלימודים האינטנסיביים.

כשרעיון החופשה פוגש מציאות

לנוכח הגילוי המסעיר החלטנו לנסות ולהגות תוכנית חופשה של הרגע האחרון. אך אופס, לא היינו הראשונים שחשבו על זה. למעשה, היינו די האחרונים.

בדיקה מהירה (של כשלוש-ארבע שעות) ברשת העלתה שעל סוף שבוע במפלי הניאגרה אין בכלל מה לדבר. עלות לילה אחד במלון גרוע עמדה על כ-300 דולר. וזה עוד לפני ששילמנו על רכב/רכבת/אוטובוס כדי להגיע.

בחיפוש מייגע (שיש לומר שאת מרביתו עשה עודד, בזמן שאני הייתי בעבודה) הגינו תוכנית חלופית - נסיעה לאלף האיים. נגלה לכם את הסוף ונאמר שאנחנו לא מתחרטים על דקה מהנסיעה הזאת.

הזמנו רכב שכור, לילה ב-B&B שנשמע מבטיח, וקיווינו לטוב. למעשה, נראה שהצלחנו להזמין מקום לינה ורכב כי הסתפקנו בלילה אחד וב-48 שעות של רכב, ויצאנו לנסיעה רק ביום ראשון. חלק מהקנדים כבר חזרו מהחופשה ביום הזה.

יוצאים לדרך

 

  הנה אנחנו, בבוקר הנסיעה, ליד תחנת האוטובוס הסמוכה (איך לא) לסניף מקדולנדס. מה שלא יהיה, תהיו בטוחים שאם תלכו לאיבוד בקנדה - לא תמותו ברעב. תמיד יהיה סניף מקדונלדס ברדיוס של פחות מקילומטר. בדרך כלל - הרבה פחות.

קיבלנו שדרוג בגודל הרכב, על חשבון הבית

נסענו למרכז eaton, שם אספנו את הקרייזלר המבהיקה שלנו. אחרי שניסו למכור לנו ג'י פי אס מובנה לרכב וסירבנו, גילו לנו שממילא נקבל אותו למרות שלא שילמנו עליו. טפחנו לעצמנו על השכם על הבחירה הנבונה שלא לרכוש את הג'י פי אס והתחלנו בנסיעה מזרחה לאורך אגם אונטריו. כעבור 3/4 שעה לערך סיימנו לחצות את טורונטו עצמה (על פרבריה) והתחלנו לראות קצת טבע יותר פראי. מדי פעם הציץ מימיננו אגם אונטריו העצום.

כשהגענו לקינגסטון, כעבור כשלוש שעות נסיעה נוספות, נפרדנו בעצם מהאגם והמשכנו לנסוע לאורך שפך נהר סנט לורנס, הנשפך לתוך אגם אונטריו. זה בעצם האזור שבו ניתן להתחיל לראות את האיים.

עצרנו לקניות קצרות של מצרכים שעד מהרה הפכו לפיקניק על שפת הנהר, בפארק ציבורי שהוא גם חוף רחצה. הדרך לפארק היתה רצופה בבתי עשירים שבנויים על שפת הנהר. קצת מבודד, אבל יכול לשמש בית קיט נפלא. אגב, חלק מהבתים הללו אכן מושכרים לנופשים על בסיס שבועי או חודשי. אחרי חזרתנו הביתה לטורונטו, הרהרנו באפשרות של חופשה כזו - אולי עם מבקרים מישראל.

הדרך מזרחה

הפרידה מאגם אונטריו, בקינגסטון

פיקניק על שפת האגם

נוף הפיקניק

אחרי הפיקניק מצאנו את עצמנו קצת לחוצים. יצאנו בתשע וחצי בבוקר מהבית (סוכנות השכרת הרכב נפתחה רק בעשר) וקיווינו להספיק להגיע לאתר הלינה בנינוחות, להתארגן, ולצאת בחמש אחה"צ לשייט סביב האיים. בפועל, הגענו רק בארבע וחצי לגננקווה (Gananaque - עיר על שני נהרות, בניב האינדיאני המקומי).

משפריצים מים ושחץ

את הדלת פתח לנו כריס, שמנהל יחד עם בן זוגו טד את ה-B&B בגננקווה. כריס היה נחמד ולבבי, עשה לנו את ה- express tour, נתן לנו קופון הנחה לשייט ושחרר אותנו לדרכנו.

עלינו לשייט יחד עם הרבה קנדים, מרביתם ממוצא הודי, וזוג ישראלי אחד. ברקע, הושמעה קריינות שמרביתה היתה מאכזבת. קיבלנו מעט מדי מידע על האיים ועל התופעה הגיאולוגית שיצרה אותם, והרבה מדי מידע על בעלי ההון שמתגוררים בכל בית ובית שנבנו על האיים שעל פניהם חלפנו.

כך או כך, הנוף היה מספיק מרהיב כדי שנצליח להנות למרות ההסבר.

מחכים להפלגה

צפוף על האי

על הספינה

בית לדוגמא. לפרטים, פנה למתווך הקרוב למקום מגוריך

שימו לב לדג שנלכד לפני רגע בטלפיו של השחף

העתק של שער הניצחון בטירת בולדט, שהיא הקצה המזרחי של השיט

  השיט נמשך כשעתיים וחצי לאורך כ-32 ק"מ. הוא מגיע מזרחה עד טירת בולדט (נבנתה על ידי איל הון שהיה בעליו של מלון וולדורף אסטוריה בניו-יורק עבור אשתו, אך בנייתה הסתיימה במימון ציבורי; כ-16 ק"מ מזרחה), ולאחר הקפת האי, הספינה חוזרת מערבה - תוך שהיא חולפת על פני איים אחרים.

חלק מהאיים קטנטנים במיוחד ומאכלסים כמה עשרות ציפורים. על חלק אחר נבנו בית אחד או בתים אחדים. אחרים גדולים דיים כדי לאכלס יישוב של כמה עשרות, עם בית דואר, מכולת קטנה וכיו"ב. רוב רובם של הבתים הם בתי קייט של אנשים אמידים, המגיעים עם סירות ממונעות ונופשים על האיים. חלקם נופפו לנו לשלום בדרך, חלקם חלפו על פנינו עם אופנועי ים חדישים והתיזו לעבר הספינה שלנו מים ושחץ.

הדוקטור מכין ארוחת בוקר

בערב סעדנו במסעדה מקומית ולמחרת בבוקר התעוררנו לארוחת הבוקר שהכין לנו כריס. כריס הסביר שטד אמנם מנהל איתו את המקום, אך במקביל הוא גם פקח בחירות של האו"ם, והוא נקרא לבילרוס כדי לפקח על מערכת הבחירות המתנהלת שם. לכן הוא לבד הפעם.

למרות שהיה לבד - כריס לא איכזב בארוחת הבוקר. הוא הכין לכל אחד מאיתנו מנה אישית לבקשתנו. לעודד הכין פנקייקס תפוחים (מאוד!) עשויים מיוגורט בלבד (ללא חלב), עם אוכמניות טריות.לי הכין אומלט תרד ופטריות עצום בגודלו. שתי המנות נעשו ממצרכים מקומיים ואורגניים. כריס הסביר שהם מנסים לשמור על כלל של רדיוס 100 ק"מ. כלומר - כל המצרכים צריכים להגיע מקרוב, כדי להקטין את טביעת הרגל הפחמנית שמייצר ה-B&B. כך, המייפל הגיע מהבית השכן, הבייקון והנקניקיה שליוו את שתי המנות (כן, גם את הפנקייקס) הגיעו מחזירים שגודלו ביישוב וכו'.

ארוחת הבוקר כללה גם שיחה נעימה. כריס סיפר שהוסמך כדוקטור בפסיכולוגיה ועסק במשך שנים רבות במחקר בבתי חולים. לפני מעט יותר משנה עזבו כריס וטד את טורונטו לטובת עבודה במבשלת בירה מקומית. במקביל, פתחו את המקום כדי לייצר הכנסה נוספת. בינתיים, העבודה במבשלת הבירה לא עלתה יפה (חילוקי דעות מקצועיים...) ונשאר רק ה-B&B.

אחרי בוקר של מנוחה התחלנו בנסיעה מזרחה לאורך ה-  Thousand islands parkway. מדובר בכביש נופי שנוסע לאורך נהר סנט לורנס ומגיע בחלוף כמה עשרות קילומטרים לברוקוויל (Brockville). בברוקוויל ראינו שוב הנהר, את ספינות העשירים ואת מנהרת הרכבת הראשונה שנחפרה בקנדה, ממש בסמוך לחוף, והמשכנו צפונה למריקוויל (Merickville) - עיירה קטנטנה וציורית שמקיימת בקיץ פסטיבלי ג'אז. 

מנהרת הרכבת הקנדית הראשונה. היום היא כבר לא פעילה

ברוקוויל

הגשר במריקוויל (קראו בהמשך). מתחיל בסיבוב

ממשיך להסתובב

הגשר נעמד במקביל לכביש

הספינה חולפת

מסובבים מנואלה - הדלת נפתחת, והמפלס עולה

 מריקוויל בנוייה על גדת נהר הראידו (Raideau) שמגיע מאוטווה. חברת החשמל הקנדית בנתה סכר הידרו-אלקטרי בעיירה. התמזל מזלנו, ובזמן ששהינו שם ראינו גשר שלם שמוזז הצידה לטובת ספינה שעוברת בנהר, וצפינו במנגנון השוואת המפלסים של הסכר בפעולה.

ממריקוויל התחלנו את מסענו בחזרה דרום-מערבה, לעבר טורונטו. כמובן שבחרנו בדרכים הנופיות והאיטיות, וחלפנו דרך אינספור אגמונים ונחלים קטנים, עד להגעה הסופית ליעדנו - עייפים ומרוצים. היה נפלא.

מצאנו דירה! // או: האיטלקים מרחוב מייפל

...And there are two girls living in the basement

כשמחפשים דירה בטורונטו, נדמה שיש דבר אחד משותף לכל הבתים הויקטוריאניים הישנים שהוסבו לדירות. נכנסים, עושים סיבוב בדירה, שואלים על הכביסה, מדברים על חשבון החשמל. ואז, בסוף, חוקרים קצת לגבי השכנים ("זה בסדר, אין להם ילדים, יהיה לכם שקט כאן" - זה סוגר העסקאות האולטימטיבי), איתם צריך לחלוק גינה, חדר מדרגות ופינוי שלג. ותמיד המשפט שמסיים את הביקור הוא: אה, כן, ויש שתי/שני בנות/ים שגרות/ים במרתף.

במשך זמן ארוך של חיפושי דירה, חלחלה בנו ההבנה שבמסגרת נוסחת המיקום-גודל-תקציב, אנחנו עומדים להפוך לשני בנים שגרים במרתף. כמה שמחנו כשמצאנו דירה בקומה שנייה!

אבל קודם, עוד קצת חוויות חיפושים משעשעות/מעניינות:

Manny
מאני הוא בנו של בעל הבית, שגר שני בתים מהדירה שעומדת להשכרה. המיקום מושלם. אזור שקט בשולי הדאון-טאון, מרחק יריקה מתחנת רכבת תחתית, קרוב לרחוב ראשי שיש בו הכל, והבית עצמו ברחוב ירוק ושקט.
אנחנו נכנסים אחרי מאני בדלת צדדית של הבית הפרטי הגדול שהוסב לדירות, ויורדים איתו למטה, למרתף.
מאני פוצח במונולוג מרשים:
מיד שמים לב שזו לא דירת מרתף רגילה! התקרה גבוהה מהסטנדרט, השטח עצום, והכי חשוב - יש חלון בכל חדר! בואו אחרי לחדר השינה. כמו שאתם רואים, יש כאן ארון! ובנוסף, זה חדר בגודל טוב, עם מקום לשולחן כתיבה. אבל זה רק חדר השינה הראשון. בואו לחדר השני. זה חדר השינה השני, שכמו שאתם רואים גם כאן יש ארון! ואתם יכולים להפוך את זה לחדר עבודה גדול, או חדר אורחים. יהיה לכם מאוד ביתי ונעים כאן. זה המטבח, הוא ישן אבל שמור מאוד. אנחנו שומרים על הדירה במצב מצויין, כאילו זה הבית שלנו. ואת הסלון כבר ראיתם. אה, כן, והיתרון של דירת המרתף הוא - בואו אחרי - שיש לכם גישה ישירה לאזור אחסון עצום. נכון, יש כאן קצת דברים של אבא שלי, אבל אני בטוח שאם תרצו נוכל להזיז אותם כדי שיהיה לכם יותר נוח לאפסן כאן דברים. והכי חשוב - כאן יש לכם גישה ישירה למכונת הכביסה והמייבש. הדיירים בקומות למעלה צריכים לרדת במדרגות. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לפתוח את הדלת!

אנחנו נותרים פעורי פה. הדירה ענקית. יש מקום במטבח לשולחן אוכל גדול. ויש חדר עבודה/אורחים. ואכן, כפי שמאני ציין, יש חלון בכל חדר (גם אם הוא משוקע בבטון לתוך האדמה).
חוזרים הביתה וחושבים ומתלבטים. החלון בכל חדר - פונה לגלגלי המכוניות שחונות לצד הבית. המטבח הגדול - תקרתו משתפשפת מעט בפדחתי. המיקום מושלם. המחיר מצויין. ויהיה מקום מרווח להלין אורחים. בתנאי שהם לא גבוהים. האם נרגיש שם בבית? האם יהיה לנו נעים להזמין את כולכם לבקר אותנו כאן? כנראה שלא כל כך... במיוחד אם כמונו - ידפקו את הראש בתקרה מייד בכניסה. אבל המיקום, והמחיר. ובסוף הפגישה הוא עוד רמז שאנחנו מוצאים חן בעיניו ושאם נגיש אפליקיישן יש לנו סיכוי טוב "להתקבל" לדירה.

מאני ביקש תשובה עד שבע בערב. רק למחרת החלטנו שזו פשרה סבירה. יוצרים קשר עם מאני. הדירה כבר הושכרה.

Styli Pappas
יווני עב כרס ומעט צולע עם כובע מצחיה אופייני פותח לנו את הדלת לצד מסעדה איראנית. "בואו, תעלו לפני. הדייר יפתח לכם. לי יקח זמן לעלות במדרגות."
אנחנו נכנסים ומיד מתאהבים. דירת 4 חדרים שהוסבה לדירת 2 חדרים ענקית. רצפת עץ שנראית כחדשה, Bay window בסלון, ליד האח שאינו בשימוש, חדר אוכל, ארונות בנויים, מרפסת סגורה בגודל של חדר, מטבח ישן אך גדול. עוד לפני שסטילי צולח את המדרגות לקומה השלישית אנחנו מחליטים שזהו, אנחנו לוקחים את הדירה. מפתחים שיחה עם הדייר הנוכחי (פרקטיקה נדירה ביותר כאן) שנשמע מרוצה ביותר (ואפילו מציע לנו עבודה, כי הוא עובד בחברת כוח אדם). מתעלמים מכמה חסרונות משמעותיים: את הכביסה עושים במכבסה במרחק כמה דקות הליכה, הסלון פונה לרחוב ראשי, חדר המדרגות מוזנח מאוד, בעל הבית גר קומה אחת למטה.
חוזרים הביתה, ממלאים אפליקיישן, מחכים במתח.

סטילי מאכזב אותנו ומותיר אותנו מיואשים. הוא מאוד התרשם מאתנו, אבל בסוף החליט לתת את הדירה לזוג אירופאי מבוגר. היינו מקום שני. הוא ימליץ עלינו לשכן שיש לו דירה דומה שאולי תעמוד להשכרה בחודש הבא.

סוף סוף מצאנו: קרלו ואנטוניה
ראינו בערך 20 דירות. ואז הגיעה המודעה על הדירה של קרלו וטוני (אנטוניה) באזור St. Clair west / Bathurst.
על הגבול שבין Forest Hill היוקרתית ו- Corso Italia - השכונה בה גרים האיטלקים האמיתיים שנדדו כמה בלוקים צפונה מ- Little Italy שכבר איננה אותנטית.

כבר במודעה היתה לנו תחושה טובה. Apartment ולא Condo, כלומר, דירה בבית פרטי מחולק ולא "יחידה" במגדל של מאות דירות. קומה שנייה, רצפת עץ, שטח גדול יחסית, רחוב שקט.
המיקום: מאוד ירוק, אך קרוב לרחוב ראשי עם חנויות ומסעדות, חשמלית 24 שעות ביממה, שתי תחנות חשמלית מתחנת רכבת תחתית על הקו השימושי שלנו.
זה כבר תחילת המיד-טאון, אבל המקומיים טוענים שזה נחשב קרוב מספיק לדאון-טאון לכל הצרכים והבילויים. בעצם, ממש צמוד לדאון-טאון, מצפון.
וצ'ופר נחמד: הבית נמצא ברחוב Maplewood Ave. ואנחנו אומרים, אם כבר עוברים מתל אביב לטורונטו, אז לפחות לגור ברחוב מייפל!

הגענו לראות, ושיחקנו אותה לפי המודל התל אביבי - באנו עשר דקות לפני השעה שקבענו, למקרה שיהיה ביקוש רב. קרלו חיכה על המדרגות והכניס אותנו בשמחה. הדירה מתוכננת מוזר, אבל נעימה מאד.

סלון ענקי עם רצפת עץ וחלונות גדולים שפונים לעצים ירוקים. מטבח קטנטן אך עם יציאה החוצה למדרגות חירום, שיכולה לשמש כמעין דק עם מקום לשני כסאות. חדר שינה סטנדרטי. חדר אמבטיה מרווח. מזגן (נדיר כאן). ארונות בנויים לבגדים ולאחסון. הכל שמור ובמצב מצויין. הכביסה והמייבש במרתף, משמשים אותנו ואת הזוג הצעיר שבקומת הקרקע, על חשבון בעל הבית.
אמרנו לקרלו בלי להתבייש: אנחנו רוצים את הדירה. מה אנחנו צריכים לעשות בשביל לקבל אותה?
הוא היה קצת בהלם. איטלקי איטלקי, אבל בכל זאת קנדי... נתן לנו למלא אפליקיישן.
ניצלנו את העובדה שהקדמנו כדי לפתח איתו שיחה, במהלכה "שתלנו" פרטים חיוניים כגון העובדה שיש לנו משכורות מסודרות ושאנחנו אנשים אחראיים. כשיצאנו משם כבר היו 3 זוגות נוספים שעשו סיור בדירה, ובחוץ ראינו שמגיעים עוד.

חיכינו בבית במתח. הכח בידי המשכיר. קרלו אמר שאם יבואו הרבה אנשים ויהיה לו ממי לבחור, הוא יחליט עוד באותו ערב. אם לא, הוא ימשיך להראות את הדירה. הבטיח לחזור אלינו בכל מקרה, גם אם לא יבחרו בנו.

עברו יומיים. הטלפון מצלצל. קרלו על הקו: "כשהייתם כאן הרגשתי מאוד נוח אתכם. החלטנו להעניק לכם את הדירה. אז מזל טוב ואתם יכולים להפסיק לחפש".

אנחנו מאושרים! התקבלנו!
עכשיו רק צריך לחתום על חוזה.


פגשנו את קרלו ואנטוניה במקדונלדס ליד הבית, כי הם אמרו ששם אפשר לשבת ולשוחח כמו שצריך ולא חייבים להזמין כלום. ואכן כך היה. קרלו וטוני נראים כמו הסטריאוטיפ האיטלקי, כאילו זה עתה יצאו מהסט של "הסופרנוס". ושניהם מאוד נחמדים ומאוד ששים לעזור לזוג שהגיע מרחוק ואין לו מושג איך עובדים אפילו הדברים הכי בסיסיים בשוק השכירות המקומי.

קראנו את החוזה, וידאנו שכתוב שם שבעל הבית משלם את כל החשבונות חוץ מחשמל, ושיש תיעוד של המקדמה שאנחנו משלמים. ואז הגיעה העת לחתום.
אבל...
בכל זאת הנוסח חדש לנו. ועוד באנגלית! איך נדע שלא עובדים עלינו? שזו לא מזימה? הם קצת יותר מדי נחמדים, והסבלנות בה הם מסבירים את הדברים הכי בנאליים לא תואמת את הסטריאוטיפ האיטלקי.
היינו מבקשים לפחות תעודת זהות, אבל אין כאן תעודות זהות. מה עושים?

אייל בוחר בטקטיקה בטוחה, ומספר שבישראל, המדינה המוזרה ממנה הגענו, נהוג שבמעמד החתימה מציגים תעודה מזהה כלשהי. כאילו מדובר במנהג שבטי שאנחנו, מה לעשות, רגילים אליו.
קרלו נפעם. אתם רוצים שניתן לכם את ה-SIN שלנו?! (SIN - Social Insurance Number). זה לא יתכן! הרי כך תוכלו לראות את כל הפרטים הכספיים שלנו, איזה חשבונות יש לנו, אשראי, הכל! מה פתאום?! זה לא נהוג כאן!
- לא חשוב שכחלק מהאפליקיישן אנחנו נתנו את ה-SIN שלנו, כדי שבעלי הבית יוכלו לברר את כל הפרטים האלה עלינו...

לא! לא! מה פתאום! אנחנו מנסים להרגיע. רק התכוונו שנהוג להציג תעודה, שיש עליה תמונה ושם, כדי לזהות את הבן אדם שאיתו אתה חותם על החוזה. בכל זאת, אנחנו נותנים לכם המון כסף בלי שבחוזה כתוב שום דבר חוץ משמכם, אנחנו מסבירים.
אה! אנטוניה מתפקעת מצחוק (אך ממשיכה ללעוס את המסטיק שלה בלהיטות). הבנתי, אין בעיה, בטח, מה שאתם רוצים, אל תדאגו, הנה, תראו - יש לי כאן רשיון נהיגה, וכרטיס אשראי, וכרטיס ספרייה, ו... מה שאתם רוצים. הנה, זה השם שלי כאן, אתם רואים?

הפגישה נגמרת בזה שקרלו וטוני צוחקים על הבקשה המוזרה שלנו לזהות אותם ("מה, הנה, זה אנחנו כאן יושבים אתכם, השמות שלנו כתובים על החוזה ואנחנו לוחצים יד. אתם לא צריכים לדאוג"). והם מזכירים לנו לא למסור את ה-SIN שלנו לאף אחד (חוץ מהם...), כי זה מסוכן.

יש לנו דירה. נכנסים ב-1 באוקטובר.

סוף סוף אפשר לגהץ// או: הדרך לאשראי

עבר זמן מה מאז הפוסט האחרון, בעיקר כי היינו עסוקים בחיפושי דירה קדחתניים - בינתיים ללא תוצאות, אך עם הרבה חוויות.

בינתיים, למדנו להכיר טוב יותר את העיר, את תושביה ואת היומיום. למדנו איפה לקנות מצרכים בזול (פסטה ברילה 80 סנט); איפה לקנות לחם טרי (כן, יש מאפיות שמתגאות בזה שהלחם שלהן הוא לא מאתמול, דבר שמסתבר כמאוד מקובל - זה לא חוכמה כשהלחם עשוי מכל מיני כימיקלים שמונעים ממנו מלהתיישן והוא נותר רך להפליא וחסר טעם לחלוטין גם אחרי שבוע בבית); איפה לטייל בנעימים ביום ראשון (High Park המדהים, שמציע נחל, אגמונים קטנים, דשא וצמחיית יער בלב העיר, כולל עופות מים רבים ומגוונים); ואיך להשתמש בצורה היעילה ביותר בתחבורה הציבורית.

איך דפקנו את המערכת בלי שבכלל התכוונו וקיבלנו כרטיס אשראי:

הו, כן, כרטיס אשראי. חתיכת הפלסטיק שבלעדיה אי אפשר לחיות באמריקה. והלולאה הנצחית: אם אין לך היסטוריית אשראי, לא תוכל לקבל כרטיס אשראי - ואם אין לך כרטיס אשראי, לא תוכל ליצור היסטוריית אשראי.

וזה לא שאנחנו צריכים כרטיס אשראי כדי לצאת למסע קניות ב- Eaton Centre. פשוט אי אפשר לעשות כאן שום פרוצדורה מוניטרית (קו טלפון, שכירת דירה וכו') בלי שיש כרטיס אשראי קנדי.

- הלכנו לבנק. אנחנו מעוניינים להנפיק כרטיסי אשראי. רק הגענו. אין לנו היסטוריית אשראי.

- פקיד נחמד שעושה מאמץ אמיתי להבין את השמות הפרטיים שלנו. יש כל מיני מדינות בעולם שאנחנו יכולים לבדוק בהן את היסטוריית האשראי שלכם. למשל, ארצות הברית. וזהו. לצערי, בישראל אנחנו לא יכולים. תוכלו להוציא רק כרטיס אשראי עם בטחון.

כרטיס secured: אתה שם בצד סכום זהה לתקרת האשראי החודשית שאתה מבקש, ותמורת זה מנפיקים לך כרטיס. כך, אם אתה בורח בלי לשלם, יש להם מאיפה לקחת כסף.

זה הזמן לציין שהשיטה כאן שונה, כמובן, מהארץ. את תשלומי האשראי אתה משלם באופן יזום בעצמך, הם לא יורדים מחשבון הבנק. ואם יש לך כרטיס עם בטחון, זה בעצם לא אשראי, כי אסור לך לחרוג מעבר לסכום שסגרת כבטחון.

בכלל, אין כאן "חריגות". בסוף כל חודש אתה משלם את חשבון האשראי שלך, ולצורך זה כדאי שיהיה לך כסף בבנק.

כדי לקבל כרטיס אשראי "רגיל", בלי סכום בטחון, אתה צריך - כמו לכל דבר כאן (דירה, למשל) - להגיש אפליקציה. בוחנים את בקשתך, ואם יש לך מזל, יאשרו לך לקבל כרטיס.

- הלכנו לבנק אחר.  אנחנו רוצים כרטיס אשראי. אין לנו היסטוריה.

- מנהלת הסניף שבמקרה עמדה בעמדת היעוץ בכניסה כולה חיוכים ורצון לעזור. אני יכולה לתת לכם כרטיס ללא צורך בבטחון, אבל זה משהו שאני מציעה רק ללקוחות שלנו. אז תצטרכו לפתוח כאן חשבון. ואז אוכל לתת לכם כרטיסים עם תקרה של 500$ כל אחד.

- המ... זה יהיה נהדר! אבל האמת היא שאנחנו מחפשים כרטיסים שתהיה להם תקרה של 1,000$ כל אחד.

- או.קיי. אני יכולה לעשות את זה 1,000$, אם באמת תפתחו כאן חשבון.

- אין בעיה! אנחנו מוכנים לבחון את האופציה הזאת, אם זה יעזור לקדם את הסיכויים שלנו לקבל כרטיס אשראי. לעזאזל, גברת. יש לי בארנק שני כרטיסי אשראי עם תקרה פי 4 ממה שאתם מציעים, חשבון בנק שמעולם לא היה בו מינוס שקל, ומשכורת קבועה בקנדה. מה אני צריך לעשות, להתחנן?

- טוב, אז מיד תתפנה אחת ממומחיות החשבונות שלנו ותשב אתכם ותסביר לכם הכל.

- עולים עם אנג'לה למשרדה הפרטי. מעין קיוביקל משודרג. מתיישבים. אני כל כך שמחה לפגוש אתכם! וואו, ישראל? זה בטח מרגש! איך הכרתם? כמה זמן אתם ביחד? וואו! אני רואה את החבר שלי פעמיים בשבוע וזה כבר יותר מדי בשבילי, כל הכבוד לכם. איזה יופי! בטח חשוב לכם שיהיה לכם אשראי, ולהתחיל לבנות היסטוריית אשראי. בדיוק בשביל זה אני כאן. מזל, כי כבר חשבתי שזו סתם תהיה שיחת חולין שנועדה להשכיח מאתנו למה באנו.

- אנחנו רוצים לפתוח חשבון, אבל נהיה לגמרי כנים אתך, אנחנו עושים את זה כדי שנוכל להוציא כרטיס אשראי.

- אין בעיה! בואו נראה. בחנו מספר סוגי חשבון. התיעצנו. סליחה שאנחנו עוברים לעברית, יותר נוח לנו להתיעץ ככה.

- אין בעיה! זה בסדר. אני מאוד אוהבת שפות. עברית נשמעת ממש מעניינת.

- בחרנו את החשבון הכי יקר מבחינת עמלות על פעולות חריגות (שלעולם לא נעשה) והכי זול מבחינת דמי הניהול. העוקץ: כדי להימנע מדמי הניהול החודשיים חייבים לשמור על מאזן של 2,500$ בכל רגע נתון. אסור אפילו להוציא ולהחזיר באותו יום. ברגע שהמאזן יורד מהסכום הזה, יש עמלת דמי ניהול. ולמרות שבחרנו במסלול הזול ביותר, היא עדיין יקרה.

התחיל הליך פתיחת החשבון והגשת אפליקציות לכרטיסי אשראי. אנג'לה ממלאת את כל הפרטים, וממשיכה בשיחה בת כמה שניות על מנת לקבל את "הפרופיל" שלנו, לצורך ניסוח הבקשה לכרטיס אשראי. ואז, באופן בלתי צפוי בעליל, אנג'לה מגדילה ראש.

- רגע, אתה סטודנט, נכון? אז בואו נעשה לך חשבון סטודנט! זה בדיוק אותו חשבון שרציתם, אבל אין בו תנאים.

- כלומר, לא צריך להחזיק בו 2,500$?

- בדיוק! ללא תנאים. זה הכי כדאי לכם. נפתח חשבון לך (עודד), ואותך (אייל) נצרף אליו.

נהדר. פתחנו חשבון. ויש בו 0$. עכשיו מה עם כרטיס אשראי?

- אני יכולה למלא לכם בקשות, עם תקרה של 500$.

- המ... תודה! אבל מנהלת הסניף אמרה שהיא מוכנה לאשר לנו 1,000$ לכל אחד.

- טוב, אם היא אמרה אז אין בעיה. היא זאת שמאשרת את הבקשות לכרטיסי אשראי, אז זו בכל מקרה החלטה שלה. אין בעיה!

אנג'לה מתחילה כביכול לראיין את אייל. אבל שואלת רק שאלה או שתיים, על העבודה שלו ומה הוא עשה לפני כן. ממלאת המון פרטים (שגויים). שואלת על גובה ההכנסה. מדפיסה, מחתימה, חותמת.

- טוב, זה הכל. יהיו איתך בקשר לגבי התשובה, אם אושר או לא.

- רגע, ואת הפרטים של עודד את לא צריכה? גובה המילגה, וכו'?

- לא. שלך כבר אושר מייד. יש יותר גמישות כלפי סטודנטים.

יצאנו מהבנק, קצת המומים. זו היתה אמורה להיות הפרוצדורה הכי חשובה והכי קשה של תחילת החיים כאן. נכנסנו מוכנים להפקיד אלפי דולרים בפיקדון לכמה שנים, לשלם עמלות חשבון ומה לא, ורק להתחנן לאשראי. יצאנו עם חשבון ללא עמלות, ללא סכום מינימלי שצריך להפקיד בו ועם כרטיס אשראי אחד ללא פיקדון. תודה אנג'לה!

אחרי כמה ימים בדקנו את החשבון באינטרנט. כרטיס האשראי של עודד כבר הונפק, עכשיו רק מחכים שהכרטיס עצמו יגיע לסניף.

סוף סוף אפשר להתחיל לחיות.

האי של טורונטו

שלושה ימים אחרי שהגענו לפה שמענו לראשונה המלצה על ה-אטרקציה התיירותית של טורונטו - האי. חברים של עודד מהאוניברסיטה הפצירו בנו ללכת לראות; אחר כך הצטרפו לזה ההמלצות של דור ומיטל, זוג מכרים ישראליים שהתחברנו איתם עוד מהארץ. וגם האינטרנט מלא בהמלצות על האי, אז החלטנו עוד בשבוע שעבר - הולכים לאי.

רצינו להספיק להגיע לאי לפני שאני מתחיל לעבוד (ביום ב' הקרוב) ולפני שעודד מתחיל ללמוד (בסוף החודש) ובמקביל רצינו להימנע מגיחה לאי בסוף השבוע - סוף השבוע שמור למשפחות ששורצות באי בהמוניהן ומפקנקנות את עצמן לדעת, על גבריהן, נשיהן וטפן.

אז לא הלכנו בסוף השבוע, וגם ביום שני (שהיה יום חג - civic day). וביום שלישי לא הצלחנו ללכת בגלל תוכניות שהיו לשנינו (לי - בעבודה, לעודד - תוכניות שהתבטלו באוניברסיטה). הפור נפל, אם כן, על יום רביעי.

כבר בתשע לפנות בוקר התחלנו בהתארגנות ליציאה. אלא שמסיבות שונות ומשונות הקשורות לסוגיית הדיור שלנו, עליה תקראו אולי בפוסט נפרד, היציאה נדחתה לאחת בצהריים.

התוכנית היתה לקיים פיקניק באי. איכשהו, ענייני הדירה נגררו ומצאנו את עצמנו עושים פיקניק בפארקון קטן בלב העיר, עם גבינ"צ ובייגלים שנקנו מבעוד מועד.
למרות הכל, לא אמרנו נואש ובשלוש אחה"צ שמנו פעמינו לעבר הנמל שממנו יוצאות באופן סדיר הסירות שמובילות את תושבי העיר לאי.

כצפוי, בתור לסירה (7 דולר כרטיס למבוגר) השתרכו לפנינו הרבה תיירים יפניים. אליהם הצטרפו מעט מקומיים, בעיקר זוגות צעירים ומשפחות ממוצא לטיני שבאו "לפקנק" (הגירסה הקנדית של "למנגל").

האי של טורונטו הוא מקום שובה לב. אי שכולו פארק ענק וירוק. יש בו גן שעשועים לילדים (שומר נפשו ירחק אם אין לכם ילדים, במיוחד בסופי שבוע), גן חיות קטן, השכרת סירות, השכרת אופניים, חופי רחצה, ונוף מקסים לאגם ולעיר. אלפי ציפורי מים, ברווזים, אווזים וברבורים משוטטים באוויר ועל המדשאות הירוקות של הפארק.
מכיוון שאין מכוניות על האי, וגם לא ישראלים או אמריקאים צעקניים, שורר בו שקט נהדר. אמנם יש עליו שדה תעופה קטן שמשרת את העיר (אפילו המליצו לנו עליו לטיולים עתידיים, כי זה ממש קרוב למרכז העיר והטיסות זולות יותר), אבל איכשהו הוא לא מצליח להפר את השלווה.
האי הבלתי מיושב הוא פשוט פארק ענק, שקט וירוק מאד, שמפריד בין העיר לאגם. כששטים אליו במעבורת, אפשר לטעות ולחשוב שהאגם ממש קטנטן. אבל אז מגיעים לאי, חוצים אותו (כמה קילומטרים טובים) ומגיעים לחופו הדרומי - החוף שממנו משתרע אגם אונטריו העצום.

אמנם את הפיקניק שלנו עשינו לפני הביקור באי, אבל זה לא מנע מאיתנו לשבת על המדשאות ולהינות מהדובדבנים שקנינו לקינוח. וכן - לא ויתרנו וקנינו גם גלידה. אחר כך גם נכנסו למים באחד החופים שסביב האי. הופתענו לגלות שלמרות שהטמרפטורה באותו יום נעה סביב 30 מעלות, המים היו קפואים. אחרי יום של הזעה דביקה לא יכולה היתה להיות חוויה יותר מרעננת.

יש משהו מאוד משחרר ומרגיע בשקט הירוק הזה, בשבילים הריקים מאדם ומרעש מכוניות ובאגם שמסביב.
הרבה אנשים עולים למעבורת עם האופניים ומדוושים את דרכם באי. חשבנו שאולי בעתיד, כשנקנה אופניים, נחזור שוב לאי.

אבל אנחנו רוצים לשוב לשם גם לפחות עוד פעם אחת לפני בוא החורף, כדי לטבול שוב באגם.
בפעם הבאה נשתדל לצלם גם תמונות של כל הירוק הזה... בינתיים אפשר לראות את קו הרקיע של העיר ואת החלק הזעיר (יחסית...) של האגם שבין העיר לאי, שם רחצנו.

עלילות המפקח // או: חיפוש דירה, שלב א'

עוד לא עבר שבוע. בינתיים למדנו לעשות כביסה במכונות האוטומטיות, איפה עוצרות החשמליות ומה הטעם של המבורגר מבשר ביזון.
הסנאים שכל הזמן מתרוצצים מחוץ לחלון המטבח מזכירים לנו שלמרות הסידורים הרבים וקשיי ההתארגנות אנחנו נמצאים בקנדה, שזו עובדה מלבבת בפני עצמה.

עמוסים בעצות שקיבלנו עוד טרם עזיבתנו את הארץ, ולאחר מפגש חברתי עם כמה קנדים צעירים שטרודים בעצמם בענייני דיור, יצאנו לחפש דירה.
להלן פוסט די ארוך על תחילת החיפושים.

סיוט סלולרי
כדי להתקשר לבעלי דירות ולקבוע איתם, די חיוני שיהיה טלפון נייד. זו אחת הסיבות שמיהרנו לקנות קו מקומי.
והנה, מצאנו דבר אחד (בטח יש עוד) שבו מה שיש בישראל זה "אמריקה", ומה שיש באמריקה זה, איך נאמר, לא מציאה גדולה...
חברות סלולריות. אמנם יש כאן המון מפעילים וירטואליים, אך השירות יקר מאוד. משלמים על כל דבר: "הפעלת" הקו לאחר שנקנה, שיחות נכנסות, משיבון, שיחה מזוהה ומה לא. מעבר לכך, למרות שהסמארטפונים זולים כאן באופן משמעותי, חבילות הגלישה יקרות מאוד. אנשים פשוט נוהגים להסתדר עם wi-fi. אנחנו, שבזמן האחרון בארץ התרגלנו לחבילות גלישה ללא הגבלה ולחברות סלולריות שצצות כמו פטריות אחרי הגשם ומציעות מחירים מינימליים, היינו די בהלם לגלות את המציאות הסלולרית בקנדה. מה נאמר - הפינוק נגמר.
בנוסף, מצד אחד, רגילים כאן לזרים, ולכן יש תכניות ללא חוזה כלל, עם תשלום מראש שאפשר לשלם בכל אמצעי תשלום כולל מזומן בחנות - ומצד שני, אם תענו נכונה לשאלה הראשונית של נציג המכירות ותאמרו: "כן, לא רק שעברתי לכאן באופן קבוע, יש לי גם תעודה מזהה קנדית", או אז ישלוף נציג המכירות הצעות שונות ומפתות יותר, ויציע לכם חבילות גדולות ומשתלמות יותר. ככה זה - מי יכול לסמוך על זרים?
בקיצור, עבור מי שרק הגיע למדינה, מדובר בחוויה די מפוקפקת של חיפוש החברה והתכנית המתאימה.
הגדילה לעשות הנציגה של הענקית  Bell, ששלפה מידינו את העלון של התכניות המשתלמות כשאמרנו לה שאין לנו תעודה קנדית, אך התנחמדה אחר-כך, כשאמרנו לה שאוטוטו תהיה לנו! ברשתות הקטנות יתייחסו אליכם יפה בכל מקרה... אולי זה קשור לעובדה שמי שעובד שם היה בעצמו זר ממש עד לא מזמן.

בסופו של דבר, קנינו סים של חברת Virgin (כן, אלה מהמטוסים, הדיסקים והמשקאות הקלים). זה היה נחמד: קיבלנו כרטיס בחנות, בלי לשלם, להירשם, כלום. הגענו הביתה ונרשמנו ושילמנו און-ליין. אחרי תקלה טכנית קלה ושיחה עם נציגי המכירות של וירג'ין (באמצעות שיחות החינם של גוגל, אלא מה?) הקו גם עבד.
למעשה זו מעין תכנית pre-paid לחודש אחד. עכשיו יש לנו קו, ואנחנו יכולים להמשיך לחפש את התכניות הקבועות המתאימות לנו יותר בנחת, בעיקר לאחר שנוציא תעודה מזהה קנדית כלשהי (ועל כך בפעם אחרת).
רשמו לפניכם את המספר:
416-655-3175
לא לשכוח קידומת בינלאומית ואת הקידומת של קנדה (1).

המפקח
שוק הדירות כאן, כצפוי, אינו בדיוק חתיכת עוגת מייפל... הקושי שלנו נובע מכמה דברים פשוטים: החיים זה דבר יקר, וחלק ניכר מזה מתבטא במחירי הדיור; טורונטו היא העיר הגדולה ביותר בקנדה, מרכז העסקים וכו', והמחירים בהתאם; אנחנו רוצים לגור במרכז העיר, או לפחות בשכונה שוקקת חיים עם תחבורה ציבורית נורמלית; אין לנו מושג איך עובד כאן שוק הדיור, איך מנהלים מו"מ, איפה כדאי לגור, או כל דבר משמעותי אחר שעומד בבסיס מלאכת חיפוש הדירה.

אה, וכדי להוסיף קושי, הקנדים שדיברנו איתם נתנו עצות שונות מהישראלים. הם חושבים שהקומיוטינג הארוך מאוד לקמפוס הוא שיקול משני עד זניח, מכיוון שלא צריך להגיע לשם כל יום וגם כי יותר חשוב לגור במקום טוב. וחוץ מזה צריך למצוא מקום קרוב לעבודה של אייל, קרוב לספרייה בשביל עודד ועוד כל מיני פרמטרים שאנחנו צריכים לקחת בחשבון בלי שאנחנו בכלל יודעים מהם עדיין...

אז התחלנו פשוט להתקשר למודעות. אנחנו מחפשים כרגע בשני אזורים עיקריים: 1. Mid Town. אמצע הדרך בין אונ' יורק ובין הדאון טאון. אזור בו המליצו לנו מראש לגור. עשינו שם סיור קצר, ולא התלהבנו, אבל כנראה שפשוט לא הגענו לאזורים המרכזיים יותר, או שסתם לא פתחנו מספיק את הראש לאפשרויות. מדובר בעיקר בבנייני דירות עצומים, נטועים במדשאות ענק. אין מספיק חיי רחוב לטעמנו, אך החיפוש במודעות מראה שדוקא יש תקוה, ואפשר למצוא דברים על הרחובות הראשיים שכן יספקו את צרכינו ה'מודעים-עירונית'. 2. Annex. שכונה ירוקה צמודה לדאון טאון, שאנחנו לא היחידים שרוצים לגור בה (באופן מפתיע). שילוב של בתים נמוכים וגבוהים, שרובם קרובים לתחנות הרכבת התחתית. השכונה גם נתחמת על ידי רחובות שוקקים, וקרובה מאוד לעבודה של אייל. כמו אזורים רבים אחרים כאן, זו שכונת מגורים עם אופי משלה, שקרובה מאוד לדאון טאון, או אפילו מהווה חלק ממנו - תלוי איך מודדים.

ונסה היתה בעלת הבית הראשונה שתיאמנו איתה "showing" של הדירה. הדירה ממוקמת ברח' Bathurst, בו אנחנו גרים כרגע, בחלק צפוני יותר. מערבית לאוניברסיטה. קטע רחוב נחמד, כמעט רק מגורים אבל קרוב יחסית לצומת עם College שהוא רחוב מעולה עם כל מה שצריך.
התקשורת עם ונסה היתה אך ורק בהודעות טקסט, כפי שהתבקש במודעה. הגענו. בית עירוני טורי נחמד. 2 קומות עם רעפים כמקובל. עולים למרפסת הקדמית. ריח של נבלה. על הדלת, שם כתוב, 5 דירות (!) שונות. בלי שמות. לא יודעים מה לעשות - שוב הודעת טקסט. ונסה משיבה: "ראיתם את החלל?". -"לא, אנחנו עדיין בחוץ. איזו דירה זו?". "אה, סליחה. טעיתי בכתובת. זה עוד כמה בתים במורד הרחוב. פשוט תדפקו בדלת". התאכזבנו מבעלת הבית. אבל הגענו. כבר מבחוץ זיהינו מעבר למדרגות העץ הרקובות פועל שיפוצים סיני, שמיהר לפתוח לנו את הדלת ולשאול אם אנחנו לונסה.
הבית ויקטוריאני ומרשים אך מוזנח. אנחנו בדיוק בהליך שיפוץ, מסביר המשפץ הסיני באנגלית בינונית פלוס. סיור ותשאול מהיר של הבחור מעלה שמחלקים את הבית ל-4 דירות. חלומו של כל בעל בית תל אביבי. הכל חדש ויפה. ואיש השיפוצים כל כך נחמד ולבבי! הוא מראה לנו את הדירה: 2 חד' שיחד הם בגודל של חדר אחד בערך, מטבחון, שירותים עם אמבטיה בגודל גיגית. בכל חדר יש קו אינטרנט. יש לדירה כניסה נפרדת מהחצר. הבחור מסביר פנים, לבבי, גאה בעבודת השיפוץ שלו, מסביר מה הוא עוד צריך לסיים ומה הלו"ז. יוצאים. מצטערים שהבחור הסיני הוא רק המשפץ, ולא בעל הבית... הודעת טקסט: "הי ונסה, ראינו את החלל, לא בדיוק מה שחיפשנו, אבל המון תודה בכל אופן!".

מסקנה פרקטית: באתר kijiji, דרכו הגענו לונסה, יש מודעות של אנשים פרטיים, בניגוד לאתר veiwit. מתאים לנו מאוד לגור בבית ישן שהוסב לדירות, אבל לא נתפשר על כוך כל כך פצפון. מקווים שנמצא משהו כזה ב-kijiji.

אליזבת' היא מפקחת. Superintendent. למה צריך לקרוא למפקחת? אייל שאל בחשש. קרה משהו? התבצע פשע בדירה? אבל לא, אנחנו לא בבריטניה, אלא באמריקה. ה"מפקחת" היא מעין סוכנת בית / מנקה / אחראית שמנהלת את הבניין בן ה-36 דירות. בניין קטן ולכן יוקרתי יחסית. שכונת Annex הנהדרת, קרוב לרכבת ולהכל. נפלא. נכנסים לבניין ומחייגים באינטרקום את מספר הדירה של המפקחת. אליזבת' עונה עם מבטא מזרח אירופי לא מזוהה, ומייד יוצאת לעברנו. אשה נמוכה ורזה, עם שער בלונדיני ארוך ומעט מקורזל.
נכנסים לדירה, ומיד הדירה הקודמת נראית גדולה יותר. הדיירים הנוכחיים, שלא הסתירו מאליזבת' את מורת רוחם (יחסית, הם קנדים) על כך שכנראה קבעה איתנו זמן שלא היה להם נוח, היו מאוד לבביים ונחמדים כלפינו. הם זוג, גבר ואישה, שעובר לדירה גדולה יותר באותו בניין, אחרי שהיו ברשימת המתנה במשך שנה. הדירה ממוקמת בקומת קרקע שזה נחשב חיסרון. ובצדק. היא פונה לחניון של הבניין. יש בה סלון, ח. שינה קטן, ומטבחון שמעוצב כמטבח שלם אבל שטחו כשל שולחן אוכל קטן. דלת המקרר לא נפתחת עד הסוף כי היא נתקלת בקיר. ועוד חיסרון - אין יותר מארון קיר אחד. כאן מקובל שיש ארונות קיר בנויים, ולא צריך לקנות ארונות. הדיירים משבחים את הבניין ואת המיקום. אנחנו יוצאים וחוזרים לדבר עם אליזבת', שגרה ליד הכניסה. אומרים לה שזה קצת קטן בשבילנו. היא אומרת, בעודה מחזיקה חומרי ניקוי: "בודאי! זו דירה קטנטנה! זה היה רעיון של בעל הבניין. הוא הפך חלק מחדר הכביסה של הבניין לדירה. כשאנשים עומדים מחוץ למעלית, הם שומעים את מי שבדירה. אין שום פרטיות. וכל פעם שמפעילים מכונת כביסה, הדיירים בדירה שומעים את המים זורמים. אני לא מבינה למה הוא עשה את זה! אמרתי לו, אבל הוא התעקש. אם אתם רוצים, אתמול ראיתי שמעבר לפינה, ליד הכנסייה, שמו שלט חדש של דירה להשכרה בבניין קטן ויפה. כדאי לכם לנסות שם."


מסקנה פרקטית: לא לפסול בניינים גדולים שמנוהלים על ידי חברות. המיקום והדירה עצמה היא מה שקובע. ובכלל, זה נוח שיש להם היצע של כמה גדלי דירות, ושיש מי שאחראי לתחזוקה. לא צריך להתמודד עם שגעונות של בעל בית. הכל מוסדר, מוגדר וקבוע מראש.


דייויד הוא Super כמו בסרטים. עם מבטא אמריקאי (טוב, אני עדיין לא מבדיל, אבל כל הסיטואציה היתה כל כך אמריקאית, שהחלטתי שהבחור הגיע מהמדינה הזאת שנמצאת מדרום), בחור צעיר אבל עם כרס, נראה קצת מלוכלך, כובע מצחייה, ג'ינס קרוע ומהוהה, וטי-שרט אפור של קבוצת ספורט שלא זיהינו. הוא קצת יותר ישיר ופחות לבבי מהאנשים שפגשנו עד כה. אנחנו עדיין ב-Annex, חמש דקות מהדירה הקודמת. דייויד העלה אותנו במעלית לקומה שלישית, דפק פעם אחת על הדלת, הכניס את המפתח וקרא "super!" אל חלל הדירה תוך כדי שאנחנו נכנסים. כמו סצנה מ"חוק וסדר", הוא הכניס אותנו לדירה שמישהו חי בה, עם אבוקדו חצי אכול במטבח וספר פתוח מונח על המיטה. המזגן עובד.
הדירה היתה קטנה ומוזנחת. אם מצבה היה טוב יותר, יתכן שהיינו מתפתים. רמת תחזוקת הבניין היתה ירודה, וצירוף כל אלה גרם לנו לוותר ולהחליט שיש להמשיך בחיפושים.
בלובי למטה, דייויד נתן לנו טופס Application שעלינו למלא ולהחזיר אם אנחנו מעוניינים. פרטים עלינו, על השכר, ממליצים וכו'. התעלמנו, רק כדי לפגוש את העניין הזה בצורה קיצונית יותר למחרת.

מסקנה פרקטית: אם הבניין קטן יותר, אבל החברה המנהלת לא שומרת עליו במצב טוב, זה מרגיש כמו לגור במוטל זול (כולל שטיחים ישנים מכוערים במסדרונות ומעלית מפחידה). עדיף בניין ענק, מהסוג שכרגע עדיין קצת מאיים עלינו, אבל שיהיה נקי.


המשכנו להסתובב ב- Annex ובשיטוטנו מצאנו עוד שלושה בניינים עם שלטים בחוץ של דירות פנויות. התקשרנו, וזה לא עבד. אמרו לנו שהדירות הושכרו. אנחנו לא יודעים אם זה בגלל שהן אכן הושכרו, או שפשוט זו התשובה האוטומטית שאומרים למי שמתקשר מבחוץ באופן ספונטני ולא קובע "viewing" או "showing" מראש...

חזרנו הביתה חצי פסימיים חצי אופטימיים. כנראה שיש יותר אזורים שיהיה נחמד לגור בהם ממה שחשבנו בהתחלה, אבל כנראה שגם יהיה יותר קשה למצוא דירה.

ריטה היא בעלת הבית של דירה בקומה שנייה של בית פרטי. לאחר נסיונות האתמול, באנו מלאי מוטיבציה למה שנראה במודעה כאופציה מעולה. בדיוק מה שחיפשנו: בית פרטי גדול שחולק לשתי דירות, אחת בכל קומה. רחוב מגורים, בין קולג' לדנדס, אמנם מרחיקים קצת מערבה אבל עדיין במסגרת שולי הדאון טאון. למעשה, זה כבר כמעט little italy. קרוב מאוד למסעדות והפאבים של רחוב קולג'. ויש כל מה שצריך במרחק יריקה.  ריטה הסבירה שבאזור גרים בעיקר פנסיונרים ממוצא איטלקי ופורטוגזי, לצד הצעירים שמגיעים לשכונה.
הגענו בשעה היעודה, וכמו בתל אביב, חיכו מחוץ לדלת עוד כ-4 זוגות. ריטה פתחה את הדלת והתחילה להוביל את כולם אל הול הכניסה. שם, בני המזל שעמדו לפנים, התחילו לנהל איתה שיחת חולין. השאר פשוט המתינו מאחור, כשעוד אנשים מגיעים ומתווספים לחבורה. לאחר שחלצנו נעליים (יש רצפת עץ אמיתית מקורית), עלינו לקומה השנייה. הדירה היתה מאוד נחמדה. מטבח בגודל טוב, סלון גם, חדר שינה סביר, ואפילו מרפסת עץ שמשקיפה מעל גגות הבתים הסמוכים. שני כיווני אויר - פי 2 מהדירות בבניינים הענקיים.
התלבטנו מה לעשות. ריטה חילקה טפסי אפליקיישן. אבל אין לנו כלום! לא בעלי בתים קודמים כאן, לא היסטוריית אשראי, לא כלום.
חיכינו שחלק מהאנשים ילכו, שוחחנו טיפה עם השוכר הנוכחי, החלטנו שאנחנו באמת רוצים את הדירה. ואז החלטנו לקפוץ למים העמוקים ולהציג עצמנו. לחצנו את היד לבעלת הבית, הסברנו שרק הגענו לכאן אבל הדגשנו שיש לנו גם פלושיפ מהאוניברסיטה (לעודד) וגם עבודה קבועה במקום טוב (לאייל), ושאמנם אין לנו היסטוריית אשראי וממליצים, אבל אנחנו מוכנים לשלם חצי שנה מראש (!) אם צריך.
ריטה לא ידעה כל כך איך לבלוע אותנו. היא התרשמה מההצעה שלנו לשלם הרבה מראש, ולא היה אכפת לה שאין ממליצים, אבל היא אמרה שהיעדר היסטוריית אשראי זה בעייתי. אז הצענו שבמקום זה נביא מכתבים מהאונ' ומהעבודה שמוכיחים שמשלמים לנו. בהתחלה היה נראה שזה מספק אותה, אבל אז היא חזרה על זה שבלי היסטוריית אשראי זה בעיה. בכל אופן היא הבטיחה לבחון את האפליקיישן שלנו, ושזה לא בהכרח יהיה מכשול.
אבל אז היא הוסיפה משפט אחד, שרמז לנו שאין לנו סיכוי: "...אבל בכל מקרה, חשוב שתהיה התאמה עם הדייר. זה מה שקובע." היא אמרה את זה כמעין הסתייגות, מה שגרם לנו לחשוב שהיא רומזת לנו - בדרכה הקנדית - שהיא לא מעוניינת בנו. זכותה, היא מכניסה דיירים לבית שלה (היא הבעלים, וגרה בקומה הראשונה).

מסקנה פרקטית: כמו שאמרו לנו חברים, צריך להכין מראש עותקים של מכתבי המלצה ממעסיקים, קבלת המילגה מהאוניברסיטה, ומצב חשבון בבנק, וכל דבר שיכול לעזור - כדי שאפשר יהיה פשוט למלא את האפליקיישן ולהשאיר את כל המסמכים האלה אצל בעל הבית, אם מעוניינים בדירה.

וזה בדיוק מה שעשינו כשחזרנו הביתה, לקראת המשך החיפושים.

יום ראשון בשוק קנסינגטון

אחת לחודש, סוגרים לתנועת כלי רכב את שוק קנסינטון, שליד דירתנו החדשה והזמנית (על שמה שם הבלוג החדש) ובמקום מכוניות, יש יריד. לצערי, לא היתה לנו מצלמה ביום ראשון האחרון, אבל אולי התמונות מהטלפון יספיקו כדי להמחיש את האווירה...

רשומה מס' 3

החלטתי לקרוא לרשומה הזו "רשומה מס' 3", משום שלאחר הפרולוג, חסרה רשומה על החודש האחרון בארץ. זה היה אחד החודשים האינטנסיביים ביותר שחווינו, שכלל פינוי דירה, אריזה, אפסון, אינסוף סידורים במשרדי הממשלה, קופ"ח, שגרירות וכמובן את מסע הפרידה המפואר שערכנו מהחברים והמשפחה.

אני מקווה שבקרוב נמצא זמן לכתוב על זה; גם על החוויה שעברנו וגם כל מיני לקחים ועצות שיוכלו לעזור למי שנמצא לקראת מהלך כזה.

אבל עכשיו, כשאנחנו ביומנו השני בטורונטו, קשה להתרכז ולחשוב על מה שכבר חלף. מה שקורה כרגע פשוט יותר מדי ממלא את המוח, הלב ומסך המחשב...

נחיתה רכה

לאחר טיסה ארוכה, קשה ומייגעת, הגענו במונית לדירה במרכז העיר, יצאנו עם כל המזוודות הכבדות, עמדנו בדלת נאבקים במנעול, ואשה אחת שעברה ברחוב אמרה - במבטא זר כבד - Welcome to Canada!

דירה מהדור הישן, בבית עץ טורי עם כניסה ישר מהרחוב. מעל חנות. נכנסים, עולים קומה אחת במדרגות ומגיעים למטבח. בעל הבית הוא בעל החנות. עדיין לא פגשנו אותו, אבל השוכר ממנו שכרנו טוען שהוא מאוד נחמד. רצפת עץ ישנה עקומה, תנור אפייה מופעל בגז, דלת כפולה נגד הקור. אנחנו לא בישראל.

אנחנו גרים בדאון-טאון, אבל לא במרכז שלו עם כל גורדי השחקים וכו'. על הגבול בין Kensington Market ובין Little Italy. זה אומר שבמרחק הליכה מיידי יש חיים ברחוב, חנויות, מסעדות וכל מה שצריך. אלה שכונות מגורים שוקקות, צבעוניות. מרכזים מלאי חיים ורחובות שקטים וירוקים שמקיפים אותם.

יום ראשון. היום הראשון שלנו בעיר החדשה הוא גם יום ראשון בשבוע. וכמו בכל יום ראשון אחרון בחודש, סוגרים את הרחובות במרקט לתנועת מכוניות וכל השכונה הופכת למעין מדרחוב. בגלל שקיץ, גם הקימו בריכה בפארק, רדודה, שילדים יכולים לרוץ דרכה ולשכשך. יש כמה פארקים שכונתיים קרוב לדירה שלנו וביום ראשון עם מזג אויר יפה הם מלאי חיים.
אמנם יום ראשון והרבה חנויות סגורות, אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסוע בתחבורה ציבורית, ללכת לסופר, או אפילו לבנק!

הבנק
החלטנו ללכת לסופרמרקט כדי לקנות כמה מצרכים חיוניים לדירה. חשבנו שאת הקניה הראשונה נעשה במקום גדול, נוח וברור, ושנחכה קצת עם הקניות בשוק של המרקט ובחנויות האקזוטיות של צ'יינה טאון שנמצאת במרחק בלוק אחד מזרחה.
אז הלכנו לסניף של Loblaws - מעין מקביל ל"טיב טעם" בישראל, כלומר סופר גדול אבל גם עם דברים מיוחדים, וכנראה יקר יחסית. "חוויית הקנייה" - אמריקה. על כל עגבניה מודבק מחיר. בשירותים יש הוראות איך לרחוץ ידיים. נקי. הכל מוסבר בשלטים ברורים. הרבה אוכל גרוע. הקפה הטוב יקר באופן שערורייתי. ויש מותג בלתי ממותג, שנקרא no name, כמו מותגי החנויות בארץ (שופרסל, מגה), שמציע את אותם מוצרים בפחות מחיר, עם אריזות בצבע צהוב בולט בלי תמונות ופרסומות. בסך הכל יצאנו מאוד מרוצים, זו היתה חוויה מתקנת לאלפי הפעמים בהן עמדתי בתור בסופרמרקט בדיזנגוף סנטר.
ואז החלטנו ללכת לבנק. חברים המליצו לנו המלצות שונות, וידענו שיש בנק שנקרא PC (פרזידנט צ'ויס), שאין לו סניפים אלא רק עמדות שירות והכל נעשה אונליין, ואין בו בכלל עמלות, ויש לו תקנות שמאפשרות כמעט לכל אחד לפתוח חשבון. לכן הוא מתאים למי שרק הגיע לקנדה ועדיין לא מבין מהחיים שלו.
אז הלכנו יותר עמוק לדאון-טאון, לסניף אחר של Loblaws (כן! יום ראשון בקנדה, עוד לא ראינו אף אטרקציה, אבל כבר היינו בשני סניפים של אותו סופרמרקט!). מסתבר שאין זה צירוף מקרים, כמובן. PC זה בנק, אבל זה גם חברת מזון, מים מינרלים ועוד. לכן, מי שקונה בסופר הזה עם כרטיס של הבנק הזה, מקבל הנחה על מוצרים של החברה. קצת כמו בארץ. מה ששונה הוא שבתוך הסופר, בנוסף לשירותים מגוונים אחרים, יש "סניף" של הבנק. לא branch, כי הרי אין סניפים, אלא pavillion. וכשהם אומרים פביליון הם מתכוונים כוך קטן בתוך הסופר עם בחור הודי חביב שיושב שם ביום ראשון ופותח חשבונות לכל המסכנים שהגיעו לקנדה ואין להם עדיין היסטוריית אשראי.
אמרתי: נהיה גלויים. נגיד שרק הגענו, שאנחנו מתכוונים להעביר כסף מהארץ, ושתיכנס לנו משכורת כל חודש מהאוניברסיטה. ושאנחנו רוצים לפתוח חשבון ולקבל כרטיס אשראי. הבחור ההודי היה סבלני וחביב. בעוד מאחורינו אנשים מסתובבים עם עגלות סופר מלאות, הוא הסביר לנו בפירוט אך בפשטות מה המשמעות של פתיחת חשבון אצלם.
אין עמלות. על כלום. לא על פתיחת חשבון, לא על סגירתו, לא על העברת כסף ממנו לבנק אחר, לא על הנפקת כספומט, לא על תשלומים מהחשבון (הוראת קבע), לא על צ'קים שנשלחים אלינו הביתה בדואר, לא על כלום. החשבון הוא בסיסי, ללא אשראי (בינתיים), אבל אפשר לעשות איתו את כל הפעולות. מכיוון שאנחנו חדשים, הבחור נתן לנו טיפים: כדאי להוציא כרטיס אשראי כמה שיותר מהר, אבל לא אצלם כי הם בררנים לגבי היסטוריית האשראי - שאין לנו. כדאי ללכת לבנק אחר ולהוציא כרטיס אשראי, שיהיה מוגבל בהתחלה כי אין לנו היסטוריית אשראי. לא צריך לפתוח חשבון בבנק אחר בשביל זה, אפשר לקשר את הכרטיס לחשבון ב-PC. וזה אכן מה שאנחנו מתכוונים לעשות.
שאלנו המון שאלות, על תשלומים מהחשבון (לטלפון וכו'), על העברת כסף מהארץ, על קבלת אשראי בבנק אחר, והוא עזר לנו מאוד. בסוף הוא אמר לנו שזה טוב שאנחנו שואלים, וסיפר שכשהוא הגיע לקנדה הוא לא ידע אפילו מה לשאול. הוא היה בהלם, כי הוא בחיים לא ראה בניינים כאלה גבוהים...
אז פתחנו חשבון שם במקום, בסופרמרקט. חשבון משותף, עם כרטיס חיוב לכל אחד מאיתנו. כרטיס חיוב הוא מעין כספומט שאפשר לקנות איתו, או, בעברית, כרטיס אשראי ללא אשראי. עם זה אנחנו יכולים לקנות מה שבא לנו, רק עם הסכום שיש לנו בחשבון.
למי שמתעניין בפרטים: בחצי שנה הראשונה מותר למשוך עם כל כרטיס חיוב רק 200$ מזומן ולקנות רק ב-500$ נוספים בכל יום. אך עם צ'קים אפשר לשלם כל סכום, עד תקרת הסכום שמונח בחשבון. לאחר חצי שנה המגבלה מוסרת. ביומיים הראשונים החשבון חסום, משום שפתחנו אותו באמצעות דרכון, לפני שהנפקנו תעודה מזהה מקומית. רשות ההגירה חוסמת אוטומטית ומוודאת שאנחנו אכן שוהים חוקיים (זה מופיע אצלם במחשב, משום שלשנינו יש אישורי שהייה). החסימה מוסרת לאחר יום עסקים אחד בערך.
כשהסתיימה החתימה על פתיחת החשבון, כל אחד מאיתנו הוזמן לשבת ליד המחשב ולבחור לעצמו סיסמה לניהול החשבון ברשת, ולאחר מכן כל אחד הוזמן לכספומט הצמוד, כדי לבחור לעצמו סיסמה לכרטיס. הבחור הסביר לנו על איזה כפתורים ללחוץ, והסיט את המבט הצידה בהפגנתיות כשהיינו צריכים לבחור סיסמה.
בסוף הוא אמר בהצלחה, לחץ לנו את היד פעמיים, הסביר לנו איך ואיפה לקבל מס' ביטוח לאומי, לאיזה בנק אחר כדאי לנו ללכת לצורך כרטיס אשראי, וסיפר שעובד איתו גם בחור מישראל.

פרולוג

אנחנו נוסעים לקנדה. לא משנה כמה פעמים אגלגל את המשפט הזה על הלשון, או במחשבות, והוא עדיין בלתי נתפס.

והנה, מאז שהחלטנו והודענו על העניין באפריל האחרון הכל מתגלגל במהירות מטורפת. הנה, כבר עברנו את המשוכה של השכרת הדירה שלנו ושל איתור סאבלט לחודשיים הראשונים שם, בטורונטו; והנה, מכרנו את הריהוט שרצינו למכור; והנה, התחלנו להסדיר את ענייני הבנק ויפויי הכוח, והודענו על עזיבה בעבודה; והנה, מחר אנחנו כבר מסיימים לעבוד ובשבוע הבא אורזים ומפנים את הדירה.

והכל קורה מהר. מהר מדי.

אז כדי להספיק כמה שיותר בזמן הקצר שנותר לנו בארץ החלטנו שלא לסרב כמעט לשום הזמנה, וליזום בעצמנו כמה שיותר הזמנות. אנחנו פוגשים חברים כמעט בכל יום, אוכלים בחוץ, פוגשים את המשפחות בכל סוף שבוע ומנסים לגמוע את החברה שכנראה תחסר לנו שם כל-כך.

אז איך מתחילים בכתיבת בלוג על נסיעה של שנים למקום זר? לא ממש ברור, אבל הנה. כבר התחלתי אותו.

ההתרגשות שלנו ושל הסובבים אותנו גואה. כולם סביבנו מביעים רגשות קנאה עזים. רבים מהחברים שלנו, מתברר, חולמים כבר שנים על נטישה למקום רחוק וקר. אומרים לי כל הזמן כמה אהנה, כמה יהיה לנו טוב וכמה החוויה הזו היא חוויית חיים חד-פעמית.

אני מסכים – ועם זאת, הדמיון עובד שעות נוספות: איפה נגור? איך נסתדר? ומה עם השפה? ואיך יהיה לעודד בקמפוס? ומה יהיה עם עבודה בעבורי? ואיך נתמודד עם הקור? ומה אם נתגעגע? ואיך בכלל אפשר לסמוך על סקייפ, כששיחות ה-voip כל-כך מקוטעות?

וההתרגשות הופכת לפרקים לחרדה; והחרדה הופכת לרצון להיכנס מתחת לשמיכה, במזגן המקפיא, ולישון עד ה-D-day, יום העזיבה ב-27 ביולי.


אבל את הפריבילגיה הזו אין לנו. אנחנו צריכים להתחיל לעבוד במרץ החל מסוף השבוע הקרוב. והנה תמצית לוח הזמנים והמשימות שעומדות בפנינו החל מסוף השבוע הקרוב:

אריזת הדירה; פינוי ריהוט לאח של עודד בחיפה; סיוד חלקי של הדירה; פינוי ריהוט וארגזים לאחסון אצל הורי; התקזזות כספית עם הדיירים הנכנסים; סידורים בשני סניפי בנק; סידורים במשרד החוץ ובשגרירות הקנדית; סידורים באוניברסיטה; הסדרת הביטוח הלאומי; ביקורת רפואית שלי; רופא שיניים; הסדרת פנסיה של שנינו ועוד ועוד. ובתוך כל זה קבענו מפגש משפחתי לכל צד, פיקניק עם החברים, ארוחות ערב למכביר. אה כן, ואני גם צריך לסיים את הסמינר...

בקיצור, התוכניות רבות ומגוונות והזמן קצר.


אז כן, נשתדל לעדכן פה בבלוג מדי פעם, אם נמצא רגע פנוי. ובינתיים, החזיקו לנו אצבעות.