עוד לא עבר שבוע. בינתיים למדנו לעשות כביסה במכונות האוטומטיות, איפה עוצרות החשמליות ומה הטעם של המבורגר מבשר ביזון.
הסנאים שכל הזמן מתרוצצים מחוץ לחלון המטבח מזכירים לנו שלמרות הסידורים הרבים וקשיי ההתארגנות אנחנו נמצאים בקנדה, שזו עובדה מלבבת בפני עצמה.
עמוסים בעצות שקיבלנו עוד טרם עזיבתנו את הארץ, ולאחר מפגש חברתי עם כמה קנדים צעירים שטרודים בעצמם בענייני דיור, יצאנו לחפש דירה.
להלן פוסט די ארוך על תחילת החיפושים.
סיוט סלולרי
כדי להתקשר לבעלי דירות ולקבוע איתם, די חיוני שיהיה טלפון נייד. זו אחת הסיבות שמיהרנו לקנות קו מקומי.
והנה, מצאנו דבר אחד (בטח יש עוד) שבו מה שיש בישראל זה "אמריקה", ומה שיש באמריקה זה, איך נאמר, לא מציאה גדולה...
חברות סלולריות. אמנם יש כאן המון מפעילים וירטואליים, אך השירות יקר מאוד. משלמים על כל דבר: "הפעלת" הקו לאחר שנקנה, שיחות נכנסות, משיבון, שיחה מזוהה ומה לא. מעבר לכך, למרות שהסמארטפונים זולים כאן באופן משמעותי, חבילות הגלישה יקרות מאוד. אנשים פשוט נוהגים להסתדר עם wi-fi. אנחנו, שבזמן האחרון בארץ התרגלנו לחבילות גלישה ללא הגבלה ולחברות סלולריות שצצות כמו פטריות אחרי הגשם ומציעות מחירים מינימליים, היינו די בהלם לגלות את המציאות הסלולרית בקנדה. מה נאמר - הפינוק נגמר.
בנוסף, מצד אחד, רגילים כאן לזרים, ולכן יש תכניות ללא חוזה כלל, עם תשלום מראש שאפשר לשלם בכל אמצעי תשלום כולל מזומן בחנות - ומצד שני, אם תענו נכונה לשאלה הראשונית של נציג המכירות ותאמרו: "כן, לא רק שעברתי לכאן באופן קבוע, יש לי גם תעודה מזהה קנדית", או אז ישלוף נציג המכירות הצעות שונות ומפתות יותר, ויציע לכם חבילות גדולות ומשתלמות יותר. ככה זה - מי יכול לסמוך על זרים?
בקיצור, עבור מי שרק הגיע למדינה, מדובר בחוויה די מפוקפקת של חיפוש החברה והתכנית המתאימה.
הגדילה לעשות הנציגה של הענקית Bell, ששלפה מידינו את העלון של התכניות המשתלמות כשאמרנו לה שאין לנו תעודה קנדית, אך התנחמדה אחר-כך, כשאמרנו לה שאוטוטו תהיה לנו! ברשתות הקטנות יתייחסו אליכם יפה בכל מקרה... אולי זה קשור לעובדה שמי שעובד שם היה בעצמו זר ממש עד לא מזמן.
בסופו של דבר, קנינו סים של חברת Virgin (כן, אלה מהמטוסים, הדיסקים והמשקאות הקלים). זה היה נחמד: קיבלנו כרטיס בחנות, בלי לשלם, להירשם, כלום. הגענו הביתה ונרשמנו ושילמנו און-ליין. אחרי תקלה טכנית קלה ושיחה עם נציגי המכירות של וירג'ין (באמצעות שיחות החינם של גוגל, אלא מה?) הקו גם עבד.
למעשה זו מעין תכנית pre-paid לחודש אחד. עכשיו יש לנו קו, ואנחנו יכולים להמשיך לחפש את התכניות הקבועות המתאימות לנו יותר בנחת, בעיקר לאחר שנוציא תעודה מזהה קנדית כלשהי (ועל כך בפעם אחרת).
רשמו לפניכם את המספר:
416-655-3175
לא לשכוח קידומת בינלאומית ואת הקידומת של קנדה (1).
המפקח
שוק הדירות כאן, כצפוי, אינו בדיוק חתיכת עוגת מייפל... הקושי שלנו נובע מכמה דברים פשוטים: החיים זה דבר יקר, וחלק ניכר מזה מתבטא במחירי הדיור; טורונטו היא העיר הגדולה ביותר בקנדה, מרכז העסקים וכו', והמחירים בהתאם; אנחנו רוצים לגור במרכז העיר, או לפחות בשכונה שוקקת חיים עם תחבורה ציבורית נורמלית; אין לנו מושג איך עובד כאן שוק הדיור, איך מנהלים מו"מ, איפה כדאי לגור, או כל דבר משמעותי אחר שעומד בבסיס מלאכת חיפוש הדירה.
אה, וכדי להוסיף קושי, הקנדים שדיברנו איתם נתנו עצות שונות מהישראלים. הם חושבים שהקומיוטינג הארוך מאוד לקמפוס הוא שיקול משני עד זניח, מכיוון שלא צריך להגיע לשם כל יום וגם כי יותר חשוב לגור במקום טוב. וחוץ מזה צריך למצוא מקום קרוב לעבודה של אייל, קרוב לספרייה בשביל עודד ועוד כל מיני פרמטרים שאנחנו צריכים לקחת בחשבון בלי שאנחנו בכלל יודעים מהם עדיין...
אז התחלנו פשוט להתקשר למודעות. אנחנו מחפשים כרגע בשני אזורים עיקריים: 1. Mid Town. אמצע הדרך בין אונ' יורק ובין הדאון טאון. אזור בו המליצו לנו מראש לגור. עשינו שם סיור קצר, ולא התלהבנו, אבל כנראה שפשוט לא הגענו לאזורים המרכזיים יותר, או שסתם לא פתחנו מספיק את הראש לאפשרויות. מדובר בעיקר בבנייני דירות עצומים, נטועים במדשאות ענק. אין מספיק חיי רחוב לטעמנו, אך החיפוש במודעות מראה שדוקא יש תקוה, ואפשר למצוא דברים על הרחובות הראשיים שכן יספקו את צרכינו ה'מודעים-עירונית'. 2. Annex. שכונה ירוקה צמודה לדאון טאון, שאנחנו לא היחידים שרוצים לגור בה (באופן מפתיע). שילוב של בתים נמוכים וגבוהים, שרובם קרובים לתחנות הרכבת התחתית. השכונה גם נתחמת על ידי רחובות שוקקים, וקרובה מאוד לעבודה של אייל. כמו אזורים רבים אחרים כאן, זו שכונת מגורים עם אופי משלה, שקרובה מאוד לדאון טאון, או אפילו מהווה חלק ממנו - תלוי איך מודדים.
ונסה היתה בעלת הבית הראשונה שתיאמנו איתה "showing" של הדירה. הדירה ממוקמת ברח' Bathurst, בו אנחנו גרים כרגע, בחלק צפוני יותר. מערבית לאוניברסיטה. קטע רחוב נחמד, כמעט רק מגורים אבל קרוב יחסית לצומת עם College שהוא רחוב מעולה עם כל מה שצריך.
התקשורת עם ונסה היתה אך ורק בהודעות טקסט, כפי שהתבקש במודעה. הגענו. בית עירוני טורי נחמד. 2 קומות עם רעפים כמקובל. עולים למרפסת הקדמית. ריח של נבלה. על הדלת, שם כתוב, 5 דירות (!) שונות. בלי שמות. לא יודעים מה לעשות - שוב הודעת טקסט. ונסה משיבה: "ראיתם את החלל?". -"לא, אנחנו עדיין בחוץ. איזו דירה זו?". "אה, סליחה. טעיתי בכתובת. זה עוד כמה בתים במורד הרחוב. פשוט תדפקו בדלת". התאכזבנו מבעלת הבית. אבל הגענו. כבר מבחוץ זיהינו מעבר למדרגות העץ הרקובות פועל שיפוצים סיני, שמיהר לפתוח לנו את הדלת ולשאול אם אנחנו לונסה.
הבית ויקטוריאני ומרשים אך מוזנח. אנחנו בדיוק בהליך שיפוץ, מסביר המשפץ הסיני באנגלית בינונית פלוס. סיור ותשאול מהיר של הבחור מעלה שמחלקים את הבית ל-4 דירות. חלומו של כל בעל בית תל אביבי. הכל חדש ויפה. ואיש השיפוצים כל כך נחמד ולבבי! הוא מראה לנו את הדירה: 2 חד' שיחד הם בגודל של חדר אחד בערך, מטבחון, שירותים עם אמבטיה בגודל גיגית. בכל חדר יש קו אינטרנט. יש לדירה כניסה נפרדת מהחצר. הבחור מסביר פנים, לבבי, גאה בעבודת השיפוץ שלו, מסביר מה הוא עוד צריך לסיים ומה הלו"ז. יוצאים. מצטערים שהבחור הסיני הוא רק המשפץ, ולא בעל הבית... הודעת טקסט: "הי ונסה, ראינו את החלל, לא בדיוק מה שחיפשנו, אבל המון תודה בכל אופן!".
מסקנה פרקטית: באתר kijiji, דרכו הגענו לונסה, יש מודעות של אנשים פרטיים, בניגוד לאתר veiwit. מתאים לנו מאוד לגור בבית ישן שהוסב לדירות, אבל לא נתפשר על כוך כל כך פצפון. מקווים שנמצא משהו כזה ב-kijiji.
אליזבת' היא מפקחת. Superintendent. למה צריך לקרוא למפקחת? אייל שאל בחשש. קרה משהו? התבצע פשע בדירה? אבל לא, אנחנו לא בבריטניה, אלא באמריקה. ה"מפקחת" היא מעין סוכנת בית / מנקה / אחראית שמנהלת את הבניין בן ה-36 דירות. בניין קטן ולכן יוקרתי יחסית. שכונת Annex הנהדרת, קרוב לרכבת ולהכל. נפלא. נכנסים לבניין ומחייגים באינטרקום את מספר הדירה של המפקחת. אליזבת' עונה עם מבטא מזרח אירופי לא מזוהה, ומייד יוצאת לעברנו. אשה נמוכה ורזה, עם שער בלונדיני ארוך ומעט מקורזל.
נכנסים לדירה, ומיד הדירה הקודמת נראית גדולה יותר. הדיירים הנוכחיים, שלא הסתירו מאליזבת' את מורת רוחם (יחסית, הם קנדים) על כך שכנראה קבעה איתנו זמן שלא היה להם נוח, היו מאוד לבביים ונחמדים כלפינו. הם זוג, גבר ואישה, שעובר לדירה גדולה יותר באותו בניין, אחרי שהיו ברשימת המתנה במשך שנה. הדירה ממוקמת בקומת קרקע שזה נחשב חיסרון. ובצדק. היא פונה לחניון של הבניין. יש בה סלון, ח. שינה קטן, ומטבחון שמעוצב כמטבח שלם אבל שטחו כשל שולחן אוכל קטן. דלת המקרר לא נפתחת עד הסוף כי היא נתקלת בקיר. ועוד חיסרון - אין יותר מארון קיר אחד. כאן מקובל שיש ארונות קיר בנויים, ולא צריך לקנות ארונות. הדיירים משבחים את הבניין ואת המיקום. אנחנו יוצאים וחוזרים לדבר עם אליזבת', שגרה ליד הכניסה. אומרים לה שזה קצת קטן בשבילנו. היא אומרת, בעודה מחזיקה חומרי ניקוי: "בודאי! זו דירה קטנטנה! זה היה רעיון של בעל הבניין. הוא הפך חלק מחדר הכביסה של הבניין לדירה. כשאנשים עומדים מחוץ למעלית, הם שומעים את מי שבדירה. אין שום פרטיות. וכל פעם שמפעילים מכונת כביסה, הדיירים בדירה שומעים את המים זורמים. אני לא מבינה למה הוא עשה את זה! אמרתי לו, אבל הוא התעקש. אם אתם רוצים, אתמול ראיתי שמעבר לפינה, ליד הכנסייה, שמו שלט חדש של דירה להשכרה בבניין קטן ויפה. כדאי לכם לנסות שם."
מסקנה פרקטית: לא לפסול בניינים גדולים שמנוהלים על ידי חברות. המיקום והדירה עצמה היא מה שקובע. ובכלל, זה נוח שיש להם היצע של כמה גדלי דירות, ושיש מי שאחראי לתחזוקה. לא צריך להתמודד עם שגעונות של בעל בית. הכל מוסדר, מוגדר וקבוע מראש.
דייויד הוא Super כמו בסרטים. עם מבטא אמריקאי (טוב, אני עדיין לא מבדיל, אבל כל הסיטואציה היתה כל כך אמריקאית, שהחלטתי שהבחור הגיע מהמדינה הזאת שנמצאת מדרום), בחור צעיר אבל עם כרס, נראה קצת מלוכלך, כובע מצחייה, ג'ינס קרוע ומהוהה, וטי-שרט אפור של קבוצת ספורט שלא זיהינו. הוא קצת יותר ישיר ופחות לבבי מהאנשים שפגשנו עד כה. אנחנו עדיין ב-Annex, חמש דקות מהדירה הקודמת. דייויד העלה אותנו במעלית לקומה שלישית, דפק פעם אחת על הדלת, הכניס את המפתח וקרא "super!" אל חלל הדירה תוך כדי שאנחנו נכנסים. כמו סצנה מ"חוק וסדר", הוא הכניס אותנו לדירה שמישהו חי בה, עם אבוקדו חצי אכול במטבח וספר פתוח מונח על המיטה. המזגן עובד.
הדירה היתה קטנה ומוזנחת. אם מצבה היה טוב יותר, יתכן שהיינו מתפתים. רמת תחזוקת הבניין היתה ירודה, וצירוף כל אלה גרם לנו לוותר ולהחליט שיש להמשיך בחיפושים.
בלובי למטה, דייויד נתן לנו טופס Application שעלינו למלא ולהחזיר אם אנחנו מעוניינים. פרטים עלינו, על השכר, ממליצים וכו'. התעלמנו, רק כדי לפגוש את העניין הזה בצורה קיצונית יותר למחרת.
מסקנה פרקטית: אם הבניין קטן יותר, אבל החברה המנהלת לא שומרת עליו במצב טוב, זה מרגיש כמו לגור במוטל זול (כולל שטיחים ישנים מכוערים במסדרונות ומעלית מפחידה). עדיף בניין ענק, מהסוג שכרגע עדיין קצת מאיים עלינו, אבל שיהיה נקי.
המשכנו להסתובב ב- Annex ובשיטוטנו מצאנו עוד שלושה בניינים עם שלטים בחוץ של דירות פנויות. התקשרנו, וזה לא עבד. אמרו לנו שהדירות הושכרו. אנחנו לא יודעים אם זה בגלל שהן אכן הושכרו, או שפשוט זו התשובה האוטומטית שאומרים למי שמתקשר מבחוץ באופן ספונטני ולא קובע "viewing" או "showing" מראש...
חזרנו הביתה חצי פסימיים חצי אופטימיים. כנראה שיש יותר אזורים שיהיה נחמד לגור בהם ממה שחשבנו בהתחלה, אבל כנראה שגם יהיה יותר קשה למצוא דירה.
ריטה היא בעלת הבית של דירה בקומה שנייה של בית פרטי. לאחר נסיונות האתמול, באנו מלאי מוטיבציה למה שנראה במודעה כאופציה מעולה. בדיוק מה שחיפשנו: בית פרטי גדול שחולק לשתי דירות, אחת בכל קומה. רחוב מגורים, בין קולג' לדנדס, אמנם מרחיקים קצת מערבה אבל עדיין במסגרת שולי הדאון טאון. למעשה, זה כבר כמעט little italy. קרוב מאוד למסעדות והפאבים של רחוב קולג'. ויש כל מה שצריך במרחק יריקה. ריטה הסבירה שבאזור גרים בעיקר פנסיונרים ממוצא איטלקי ופורטוגזי, לצד הצעירים שמגיעים לשכונה.
הגענו בשעה היעודה, וכמו בתל אביב, חיכו מחוץ לדלת עוד כ-4 זוגות. ריטה פתחה את הדלת והתחילה להוביל את כולם אל הול הכניסה. שם, בני המזל שעמדו לפנים, התחילו לנהל איתה שיחת חולין. השאר פשוט המתינו מאחור, כשעוד אנשים מגיעים ומתווספים לחבורה. לאחר שחלצנו נעליים (יש רצפת עץ אמיתית מקורית), עלינו לקומה השנייה. הדירה היתה מאוד נחמדה. מטבח בגודל טוב, סלון גם, חדר שינה סביר, ואפילו מרפסת עץ שמשקיפה מעל גגות הבתים הסמוכים. שני כיווני אויר - פי 2 מהדירות בבניינים הענקיים.
התלבטנו מה לעשות. ריטה חילקה טפסי אפליקיישן. אבל אין לנו כלום! לא בעלי בתים קודמים כאן, לא היסטוריית אשראי, לא כלום.
חיכינו שחלק מהאנשים ילכו, שוחחנו טיפה עם השוכר הנוכחי, החלטנו שאנחנו באמת רוצים את הדירה. ואז החלטנו לקפוץ למים העמוקים ולהציג עצמנו. לחצנו את היד לבעלת הבית, הסברנו שרק הגענו לכאן אבל הדגשנו שיש לנו גם פלושיפ מהאוניברסיטה (לעודד) וגם עבודה קבועה במקום טוב (לאייל), ושאמנם אין לנו היסטוריית אשראי וממליצים, אבל אנחנו מוכנים לשלם חצי שנה מראש (!) אם צריך.
ריטה לא ידעה כל כך איך לבלוע אותנו. היא התרשמה מההצעה שלנו לשלם הרבה מראש, ולא היה אכפת לה שאין ממליצים, אבל היא אמרה שהיעדר היסטוריית אשראי זה בעייתי. אז הצענו שבמקום זה נביא מכתבים מהאונ' ומהעבודה שמוכיחים שמשלמים לנו. בהתחלה היה נראה שזה מספק אותה, אבל אז היא חזרה על זה שבלי היסטוריית אשראי זה בעיה. בכל אופן היא הבטיחה לבחון את האפליקיישן שלנו, ושזה לא בהכרח יהיה מכשול.
אבל אז היא הוסיפה משפט אחד, שרמז לנו שאין לנו סיכוי: "...אבל בכל מקרה, חשוב שתהיה התאמה עם הדייר. זה מה שקובע." היא אמרה את זה כמעין הסתייגות, מה שגרם לנו לחשוב שהיא רומזת לנו - בדרכה הקנדית - שהיא לא מעוניינת בנו. זכותה, היא מכניסה דיירים לבית שלה (היא הבעלים, וגרה בקומה הראשונה).
מסקנה פרקטית: כמו שאמרו לנו חברים, צריך להכין מראש עותקים של מכתבי המלצה ממעסיקים, קבלת המילגה מהאוניברסיטה, ומצב חשבון בבנק, וכל דבר שיכול לעזור - כדי שאפשר יהיה פשוט למלא את האפליקיישן ולהשאיר את כל המסמכים האלה אצל בעל הבית, אם מעוניינים בדירה.
וזה בדיוק מה שעשינו כשחזרנו הביתה, לקראת המשך החיפושים.
הסנאים שכל הזמן מתרוצצים מחוץ לחלון המטבח מזכירים לנו שלמרות הסידורים הרבים וקשיי ההתארגנות אנחנו נמצאים בקנדה, שזו עובדה מלבבת בפני עצמה.
עמוסים בעצות שקיבלנו עוד טרם עזיבתנו את הארץ, ולאחר מפגש חברתי עם כמה קנדים צעירים שטרודים בעצמם בענייני דיור, יצאנו לחפש דירה.
להלן פוסט די ארוך על תחילת החיפושים.
סיוט סלולרי
כדי להתקשר לבעלי דירות ולקבוע איתם, די חיוני שיהיה טלפון נייד. זו אחת הסיבות שמיהרנו לקנות קו מקומי.
והנה, מצאנו דבר אחד (בטח יש עוד) שבו מה שיש בישראל זה "אמריקה", ומה שיש באמריקה זה, איך נאמר, לא מציאה גדולה...
חברות סלולריות. אמנם יש כאן המון מפעילים וירטואליים, אך השירות יקר מאוד. משלמים על כל דבר: "הפעלת" הקו לאחר שנקנה, שיחות נכנסות, משיבון, שיחה מזוהה ומה לא. מעבר לכך, למרות שהסמארטפונים זולים כאן באופן משמעותי, חבילות הגלישה יקרות מאוד. אנשים פשוט נוהגים להסתדר עם wi-fi. אנחנו, שבזמן האחרון בארץ התרגלנו לחבילות גלישה ללא הגבלה ולחברות סלולריות שצצות כמו פטריות אחרי הגשם ומציעות מחירים מינימליים, היינו די בהלם לגלות את המציאות הסלולרית בקנדה. מה נאמר - הפינוק נגמר.
בנוסף, מצד אחד, רגילים כאן לזרים, ולכן יש תכניות ללא חוזה כלל, עם תשלום מראש שאפשר לשלם בכל אמצעי תשלום כולל מזומן בחנות - ומצד שני, אם תענו נכונה לשאלה הראשונית של נציג המכירות ותאמרו: "כן, לא רק שעברתי לכאן באופן קבוע, יש לי גם תעודה מזהה קנדית", או אז ישלוף נציג המכירות הצעות שונות ומפתות יותר, ויציע לכם חבילות גדולות ומשתלמות יותר. ככה זה - מי יכול לסמוך על זרים?
בקיצור, עבור מי שרק הגיע למדינה, מדובר בחוויה די מפוקפקת של חיפוש החברה והתכנית המתאימה.
הגדילה לעשות הנציגה של הענקית Bell, ששלפה מידינו את העלון של התכניות המשתלמות כשאמרנו לה שאין לנו תעודה קנדית, אך התנחמדה אחר-כך, כשאמרנו לה שאוטוטו תהיה לנו! ברשתות הקטנות יתייחסו אליכם יפה בכל מקרה... אולי זה קשור לעובדה שמי שעובד שם היה בעצמו זר ממש עד לא מזמן.
בסופו של דבר, קנינו סים של חברת Virgin (כן, אלה מהמטוסים, הדיסקים והמשקאות הקלים). זה היה נחמד: קיבלנו כרטיס בחנות, בלי לשלם, להירשם, כלום. הגענו הביתה ונרשמנו ושילמנו און-ליין. אחרי תקלה טכנית קלה ושיחה עם נציגי המכירות של וירג'ין (באמצעות שיחות החינם של גוגל, אלא מה?) הקו גם עבד.
למעשה זו מעין תכנית pre-paid לחודש אחד. עכשיו יש לנו קו, ואנחנו יכולים להמשיך לחפש את התכניות הקבועות המתאימות לנו יותר בנחת, בעיקר לאחר שנוציא תעודה מזהה קנדית כלשהי (ועל כך בפעם אחרת).
רשמו לפניכם את המספר:
416-655-3175
לא לשכוח קידומת בינלאומית ואת הקידומת של קנדה (1).
המפקח
שוק הדירות כאן, כצפוי, אינו בדיוק חתיכת עוגת מייפל... הקושי שלנו נובע מכמה דברים פשוטים: החיים זה דבר יקר, וחלק ניכר מזה מתבטא במחירי הדיור; טורונטו היא העיר הגדולה ביותר בקנדה, מרכז העסקים וכו', והמחירים בהתאם; אנחנו רוצים לגור במרכז העיר, או לפחות בשכונה שוקקת חיים עם תחבורה ציבורית נורמלית; אין לנו מושג איך עובד כאן שוק הדיור, איך מנהלים מו"מ, איפה כדאי לגור, או כל דבר משמעותי אחר שעומד בבסיס מלאכת חיפוש הדירה.
אה, וכדי להוסיף קושי, הקנדים שדיברנו איתם נתנו עצות שונות מהישראלים. הם חושבים שהקומיוטינג הארוך מאוד לקמפוס הוא שיקול משני עד זניח, מכיוון שלא צריך להגיע לשם כל יום וגם כי יותר חשוב לגור במקום טוב. וחוץ מזה צריך למצוא מקום קרוב לעבודה של אייל, קרוב לספרייה בשביל עודד ועוד כל מיני פרמטרים שאנחנו צריכים לקחת בחשבון בלי שאנחנו בכלל יודעים מהם עדיין...
אז התחלנו פשוט להתקשר למודעות. אנחנו מחפשים כרגע בשני אזורים עיקריים: 1. Mid Town. אמצע הדרך בין אונ' יורק ובין הדאון טאון. אזור בו המליצו לנו מראש לגור. עשינו שם סיור קצר, ולא התלהבנו, אבל כנראה שפשוט לא הגענו לאזורים המרכזיים יותר, או שסתם לא פתחנו מספיק את הראש לאפשרויות. מדובר בעיקר בבנייני דירות עצומים, נטועים במדשאות ענק. אין מספיק חיי רחוב לטעמנו, אך החיפוש במודעות מראה שדוקא יש תקוה, ואפשר למצוא דברים על הרחובות הראשיים שכן יספקו את צרכינו ה'מודעים-עירונית'. 2. Annex. שכונה ירוקה צמודה לדאון טאון, שאנחנו לא היחידים שרוצים לגור בה (באופן מפתיע). שילוב של בתים נמוכים וגבוהים, שרובם קרובים לתחנות הרכבת התחתית. השכונה גם נתחמת על ידי רחובות שוקקים, וקרובה מאוד לעבודה של אייל. כמו אזורים רבים אחרים כאן, זו שכונת מגורים עם אופי משלה, שקרובה מאוד לדאון טאון, או אפילו מהווה חלק ממנו - תלוי איך מודדים.
ונסה היתה בעלת הבית הראשונה שתיאמנו איתה "showing" של הדירה. הדירה ממוקמת ברח' Bathurst, בו אנחנו גרים כרגע, בחלק צפוני יותר. מערבית לאוניברסיטה. קטע רחוב נחמד, כמעט רק מגורים אבל קרוב יחסית לצומת עם College שהוא רחוב מעולה עם כל מה שצריך.
התקשורת עם ונסה היתה אך ורק בהודעות טקסט, כפי שהתבקש במודעה. הגענו. בית עירוני טורי נחמד. 2 קומות עם רעפים כמקובל. עולים למרפסת הקדמית. ריח של נבלה. על הדלת, שם כתוב, 5 דירות (!) שונות. בלי שמות. לא יודעים מה לעשות - שוב הודעת טקסט. ונסה משיבה: "ראיתם את החלל?". -"לא, אנחנו עדיין בחוץ. איזו דירה זו?". "אה, סליחה. טעיתי בכתובת. זה עוד כמה בתים במורד הרחוב. פשוט תדפקו בדלת". התאכזבנו מבעלת הבית. אבל הגענו. כבר מבחוץ זיהינו מעבר למדרגות העץ הרקובות פועל שיפוצים סיני, שמיהר לפתוח לנו את הדלת ולשאול אם אנחנו לונסה.
הבית ויקטוריאני ומרשים אך מוזנח. אנחנו בדיוק בהליך שיפוץ, מסביר המשפץ הסיני באנגלית בינונית פלוס. סיור ותשאול מהיר של הבחור מעלה שמחלקים את הבית ל-4 דירות. חלומו של כל בעל בית תל אביבי. הכל חדש ויפה. ואיש השיפוצים כל כך נחמד ולבבי! הוא מראה לנו את הדירה: 2 חד' שיחד הם בגודל של חדר אחד בערך, מטבחון, שירותים עם אמבטיה בגודל גיגית. בכל חדר יש קו אינטרנט. יש לדירה כניסה נפרדת מהחצר. הבחור מסביר פנים, לבבי, גאה בעבודת השיפוץ שלו, מסביר מה הוא עוד צריך לסיים ומה הלו"ז. יוצאים. מצטערים שהבחור הסיני הוא רק המשפץ, ולא בעל הבית... הודעת טקסט: "הי ונסה, ראינו את החלל, לא בדיוק מה שחיפשנו, אבל המון תודה בכל אופן!".
מסקנה פרקטית: באתר kijiji, דרכו הגענו לונסה, יש מודעות של אנשים פרטיים, בניגוד לאתר veiwit. מתאים לנו מאוד לגור בבית ישן שהוסב לדירות, אבל לא נתפשר על כוך כל כך פצפון. מקווים שנמצא משהו כזה ב-kijiji.
אליזבת' היא מפקחת. Superintendent. למה צריך לקרוא למפקחת? אייל שאל בחשש. קרה משהו? התבצע פשע בדירה? אבל לא, אנחנו לא בבריטניה, אלא באמריקה. ה"מפקחת" היא מעין סוכנת בית / מנקה / אחראית שמנהלת את הבניין בן ה-36 דירות. בניין קטן ולכן יוקרתי יחסית. שכונת Annex הנהדרת, קרוב לרכבת ולהכל. נפלא. נכנסים לבניין ומחייגים באינטרקום את מספר הדירה של המפקחת. אליזבת' עונה עם מבטא מזרח אירופי לא מזוהה, ומייד יוצאת לעברנו. אשה נמוכה ורזה, עם שער בלונדיני ארוך ומעט מקורזל.
נכנסים לדירה, ומיד הדירה הקודמת נראית גדולה יותר. הדיירים הנוכחיים, שלא הסתירו מאליזבת' את מורת רוחם (יחסית, הם קנדים) על כך שכנראה קבעה איתנו זמן שלא היה להם נוח, היו מאוד לבביים ונחמדים כלפינו. הם זוג, גבר ואישה, שעובר לדירה גדולה יותר באותו בניין, אחרי שהיו ברשימת המתנה במשך שנה. הדירה ממוקמת בקומת קרקע שזה נחשב חיסרון. ובצדק. היא פונה לחניון של הבניין. יש בה סלון, ח. שינה קטן, ומטבחון שמעוצב כמטבח שלם אבל שטחו כשל שולחן אוכל קטן. דלת המקרר לא נפתחת עד הסוף כי היא נתקלת בקיר. ועוד חיסרון - אין יותר מארון קיר אחד. כאן מקובל שיש ארונות קיר בנויים, ולא צריך לקנות ארונות. הדיירים משבחים את הבניין ואת המיקום. אנחנו יוצאים וחוזרים לדבר עם אליזבת', שגרה ליד הכניסה. אומרים לה שזה קצת קטן בשבילנו. היא אומרת, בעודה מחזיקה חומרי ניקוי: "בודאי! זו דירה קטנטנה! זה היה רעיון של בעל הבניין. הוא הפך חלק מחדר הכביסה של הבניין לדירה. כשאנשים עומדים מחוץ למעלית, הם שומעים את מי שבדירה. אין שום פרטיות. וכל פעם שמפעילים מכונת כביסה, הדיירים בדירה שומעים את המים זורמים. אני לא מבינה למה הוא עשה את זה! אמרתי לו, אבל הוא התעקש. אם אתם רוצים, אתמול ראיתי שמעבר לפינה, ליד הכנסייה, שמו שלט חדש של דירה להשכרה בבניין קטן ויפה. כדאי לכם לנסות שם."
מסקנה פרקטית: לא לפסול בניינים גדולים שמנוהלים על ידי חברות. המיקום והדירה עצמה היא מה שקובע. ובכלל, זה נוח שיש להם היצע של כמה גדלי דירות, ושיש מי שאחראי לתחזוקה. לא צריך להתמודד עם שגעונות של בעל בית. הכל מוסדר, מוגדר וקבוע מראש.
דייויד הוא Super כמו בסרטים. עם מבטא אמריקאי (טוב, אני עדיין לא מבדיל, אבל כל הסיטואציה היתה כל כך אמריקאית, שהחלטתי שהבחור הגיע מהמדינה הזאת שנמצאת מדרום), בחור צעיר אבל עם כרס, נראה קצת מלוכלך, כובע מצחייה, ג'ינס קרוע ומהוהה, וטי-שרט אפור של קבוצת ספורט שלא זיהינו. הוא קצת יותר ישיר ופחות לבבי מהאנשים שפגשנו עד כה. אנחנו עדיין ב-Annex, חמש דקות מהדירה הקודמת. דייויד העלה אותנו במעלית לקומה שלישית, דפק פעם אחת על הדלת, הכניס את המפתח וקרא "super!" אל חלל הדירה תוך כדי שאנחנו נכנסים. כמו סצנה מ"חוק וסדר", הוא הכניס אותנו לדירה שמישהו חי בה, עם אבוקדו חצי אכול במטבח וספר פתוח מונח על המיטה. המזגן עובד.
הדירה היתה קטנה ומוזנחת. אם מצבה היה טוב יותר, יתכן שהיינו מתפתים. רמת תחזוקת הבניין היתה ירודה, וצירוף כל אלה גרם לנו לוותר ולהחליט שיש להמשיך בחיפושים.
בלובי למטה, דייויד נתן לנו טופס Application שעלינו למלא ולהחזיר אם אנחנו מעוניינים. פרטים עלינו, על השכר, ממליצים וכו'. התעלמנו, רק כדי לפגוש את העניין הזה בצורה קיצונית יותר למחרת.
מסקנה פרקטית: אם הבניין קטן יותר, אבל החברה המנהלת לא שומרת עליו במצב טוב, זה מרגיש כמו לגור במוטל זול (כולל שטיחים ישנים מכוערים במסדרונות ומעלית מפחידה). עדיף בניין ענק, מהסוג שכרגע עדיין קצת מאיים עלינו, אבל שיהיה נקי.
המשכנו להסתובב ב- Annex ובשיטוטנו מצאנו עוד שלושה בניינים עם שלטים בחוץ של דירות פנויות. התקשרנו, וזה לא עבד. אמרו לנו שהדירות הושכרו. אנחנו לא יודעים אם זה בגלל שהן אכן הושכרו, או שפשוט זו התשובה האוטומטית שאומרים למי שמתקשר מבחוץ באופן ספונטני ולא קובע "viewing" או "showing" מראש...
חזרנו הביתה חצי פסימיים חצי אופטימיים. כנראה שיש יותר אזורים שיהיה נחמד לגור בהם ממה שחשבנו בהתחלה, אבל כנראה שגם יהיה יותר קשה למצוא דירה.
ריטה היא בעלת הבית של דירה בקומה שנייה של בית פרטי. לאחר נסיונות האתמול, באנו מלאי מוטיבציה למה שנראה במודעה כאופציה מעולה. בדיוק מה שחיפשנו: בית פרטי גדול שחולק לשתי דירות, אחת בכל קומה. רחוב מגורים, בין קולג' לדנדס, אמנם מרחיקים קצת מערבה אבל עדיין במסגרת שולי הדאון טאון. למעשה, זה כבר כמעט little italy. קרוב מאוד למסעדות והפאבים של רחוב קולג'. ויש כל מה שצריך במרחק יריקה. ריטה הסבירה שבאזור גרים בעיקר פנסיונרים ממוצא איטלקי ופורטוגזי, לצד הצעירים שמגיעים לשכונה.
הגענו בשעה היעודה, וכמו בתל אביב, חיכו מחוץ לדלת עוד כ-4 זוגות. ריטה פתחה את הדלת והתחילה להוביל את כולם אל הול הכניסה. שם, בני המזל שעמדו לפנים, התחילו לנהל איתה שיחת חולין. השאר פשוט המתינו מאחור, כשעוד אנשים מגיעים ומתווספים לחבורה. לאחר שחלצנו נעליים (יש רצפת עץ אמיתית מקורית), עלינו לקומה השנייה. הדירה היתה מאוד נחמדה. מטבח בגודל טוב, סלון גם, חדר שינה סביר, ואפילו מרפסת עץ שמשקיפה מעל גגות הבתים הסמוכים. שני כיווני אויר - פי 2 מהדירות בבניינים הענקיים.
התלבטנו מה לעשות. ריטה חילקה טפסי אפליקיישן. אבל אין לנו כלום! לא בעלי בתים קודמים כאן, לא היסטוריית אשראי, לא כלום.
חיכינו שחלק מהאנשים ילכו, שוחחנו טיפה עם השוכר הנוכחי, החלטנו שאנחנו באמת רוצים את הדירה. ואז החלטנו לקפוץ למים העמוקים ולהציג עצמנו. לחצנו את היד לבעלת הבית, הסברנו שרק הגענו לכאן אבל הדגשנו שיש לנו גם פלושיפ מהאוניברסיטה (לעודד) וגם עבודה קבועה במקום טוב (לאייל), ושאמנם אין לנו היסטוריית אשראי וממליצים, אבל אנחנו מוכנים לשלם חצי שנה מראש (!) אם צריך.
ריטה לא ידעה כל כך איך לבלוע אותנו. היא התרשמה מההצעה שלנו לשלם הרבה מראש, ולא היה אכפת לה שאין ממליצים, אבל היא אמרה שהיעדר היסטוריית אשראי זה בעייתי. אז הצענו שבמקום זה נביא מכתבים מהאונ' ומהעבודה שמוכיחים שמשלמים לנו. בהתחלה היה נראה שזה מספק אותה, אבל אז היא חזרה על זה שבלי היסטוריית אשראי זה בעיה. בכל אופן היא הבטיחה לבחון את האפליקיישן שלנו, ושזה לא בהכרח יהיה מכשול.
אבל אז היא הוסיפה משפט אחד, שרמז לנו שאין לנו סיכוי: "...אבל בכל מקרה, חשוב שתהיה התאמה עם הדייר. זה מה שקובע." היא אמרה את זה כמעין הסתייגות, מה שגרם לנו לחשוב שהיא רומזת לנו - בדרכה הקנדית - שהיא לא מעוניינת בנו. זכותה, היא מכניסה דיירים לבית שלה (היא הבעלים, וגרה בקומה הראשונה).
מסקנה פרקטית: כמו שאמרו לנו חברים, צריך להכין מראש עותקים של מכתבי המלצה ממעסיקים, קבלת המילגה מהאוניברסיטה, ומצב חשבון בבנק, וכל דבר שיכול לעזור - כדי שאפשר יהיה פשוט למלא את האפליקיישן ולהשאיר את כל המסמכים האלה אצל בעל הבית, אם מעוניינים בדירה.
וזה בדיוק מה שעשינו כשחזרנו הביתה, לקראת המשך החיפושים.
אין תגובות:
הערות חדשות אסורות.