שלושה ימים אחרי שהגענו לפה שמענו לראשונה המלצה על ה-אטרקציה התיירותית של טורונטו - האי. חברים של עודד מהאוניברסיטה הפצירו בנו ללכת לראות; אחר כך הצטרפו לזה ההמלצות של דור ומיטל, זוג מכרים ישראליים שהתחברנו איתם עוד מהארץ. וגם האינטרנט מלא בהמלצות על האי, אז החלטנו עוד בשבוע שעבר - הולכים לאי.
רצינו להספיק להגיע לאי לפני שאני מתחיל לעבוד (ביום ב' הקרוב) ולפני שעודד מתחיל ללמוד (בסוף החודש) ובמקביל רצינו להימנע מגיחה לאי בסוף השבוע - סוף השבוע שמור למשפחות ששורצות באי בהמוניהן ומפקנקנות את עצמן לדעת, על גבריהן, נשיהן וטפן.
אז לא הלכנו בסוף השבוע, וגם ביום שני (שהיה יום חג - civic day). וביום שלישי לא הצלחנו ללכת בגלל תוכניות שהיו לשנינו (לי - בעבודה, לעודד - תוכניות שהתבטלו באוניברסיטה). הפור נפל, אם כן, על יום רביעי.
כבר בתשע לפנות בוקר התחלנו בהתארגנות ליציאה. אלא שמסיבות שונות ומשונות הקשורות לסוגיית הדיור שלנו, עליה תקראו אולי בפוסט נפרד, היציאה נדחתה לאחת בצהריים.
התוכנית היתה לקיים פיקניק באי. איכשהו, ענייני הדירה נגררו ומצאנו את עצמנו עושים פיקניק בפארקון קטן בלב העיר, עם גבינ"צ ובייגלים שנקנו מבעוד מועד.
למרות הכל, לא אמרנו נואש ובשלוש אחה"צ שמנו פעמינו לעבר הנמל שממנו יוצאות באופן סדיר הסירות שמובילות את תושבי העיר לאי.
כצפוי, בתור לסירה (7 דולר כרטיס למבוגר) השתרכו לפנינו הרבה תיירים יפניים. אליהם הצטרפו מעט מקומיים, בעיקר זוגות צעירים ומשפחות ממוצא לטיני שבאו "לפקנק" (הגירסה הקנדית של "למנגל").
האי של טורונטו הוא מקום שובה לב. אי שכולו פארק ענק וירוק. יש בו גן שעשועים לילדים (שומר נפשו ירחק אם אין לכם ילדים, במיוחד בסופי שבוע), גן חיות קטן, השכרת סירות, השכרת אופניים, חופי רחצה, ונוף מקסים לאגם ולעיר. אלפי ציפורי מים, ברווזים, אווזים וברבורים משוטטים באוויר ועל המדשאות הירוקות של הפארק.
מכיוון שאין מכוניות על האי, וגם לא ישראלים או אמריקאים צעקניים, שורר בו שקט נהדר. אמנם יש עליו שדה תעופה קטן שמשרת את העיר (אפילו המליצו לנו עליו לטיולים עתידיים, כי זה ממש קרוב למרכז העיר והטיסות זולות יותר), אבל איכשהו הוא לא מצליח להפר את השלווה.
האי הבלתי מיושב הוא פשוט פארק ענק, שקט וירוק מאד, שמפריד בין העיר לאגם. כששטים אליו במעבורת, אפשר לטעות ולחשוב שהאגם ממש קטנטן. אבל אז מגיעים לאי, חוצים אותו (כמה קילומטרים טובים) ומגיעים לחופו הדרומי - החוף שממנו משתרע אגם אונטריו העצום.
אמנם את הפיקניק שלנו עשינו לפני הביקור באי, אבל זה לא מנע מאיתנו לשבת על המדשאות ולהינות מהדובדבנים שקנינו לקינוח. וכן - לא ויתרנו וקנינו גם גלידה. אחר כך גם נכנסו למים באחד החופים שסביב האי. הופתענו לגלות שלמרות שהטמרפטורה באותו יום נעה סביב 30 מעלות, המים היו קפואים. אחרי יום של הזעה דביקה לא יכולה היתה להיות חוויה יותר מרעננת.
יש משהו מאוד משחרר ומרגיע בשקט הירוק הזה, בשבילים הריקים מאדם ומרעש מכוניות ובאגם שמסביב.
הרבה אנשים עולים למעבורת עם האופניים ומדוושים את דרכם באי. חשבנו שאולי בעתיד, כשנקנה אופניים, נחזור שוב לאי.
אבל אנחנו רוצים לשוב לשם גם לפחות עוד פעם אחת לפני בוא החורף, כדי לטבול שוב באגם.
בפעם הבאה נשתדל לצלם גם תמונות של כל הירוק הזה... בינתיים אפשר לראות את קו הרקיע של העיר ואת החלק הזעיר (יחסית...) של האגם שבין העיר לאי, שם רחצנו.
למרות הכל, לא אמרנו נואש ובשלוש אחה"צ שמנו פעמינו לעבר הנמל שממנו יוצאות באופן סדיר הסירות שמובילות את תושבי העיר לאי.
כצפוי, בתור לסירה (7 דולר כרטיס למבוגר) השתרכו לפנינו הרבה תיירים יפניים. אליהם הצטרפו מעט מקומיים, בעיקר זוגות צעירים ומשפחות ממוצא לטיני שבאו "לפקנק" (הגירסה הקנדית של "למנגל").
האי של טורונטו הוא מקום שובה לב. אי שכולו פארק ענק וירוק. יש בו גן שעשועים לילדים (שומר נפשו ירחק אם אין לכם ילדים, במיוחד בסופי שבוע), גן חיות קטן, השכרת סירות, השכרת אופניים, חופי רחצה, ונוף מקסים לאגם ולעיר. אלפי ציפורי מים, ברווזים, אווזים וברבורים משוטטים באוויר ועל המדשאות הירוקות של הפארק.
מכיוון שאין מכוניות על האי, וגם לא ישראלים או אמריקאים צעקניים, שורר בו שקט נהדר. אמנם יש עליו שדה תעופה קטן שמשרת את העיר (אפילו המליצו לנו עליו לטיולים עתידיים, כי זה ממש קרוב למרכז העיר והטיסות זולות יותר), אבל איכשהו הוא לא מצליח להפר את השלווה.
האי הבלתי מיושב הוא פשוט פארק ענק, שקט וירוק מאד, שמפריד בין העיר לאגם. כששטים אליו במעבורת, אפשר לטעות ולחשוב שהאגם ממש קטנטן. אבל אז מגיעים לאי, חוצים אותו (כמה קילומטרים טובים) ומגיעים לחופו הדרומי - החוף שממנו משתרע אגם אונטריו העצום.
אמנם את הפיקניק שלנו עשינו לפני הביקור באי, אבל זה לא מנע מאיתנו לשבת על המדשאות ולהינות מהדובדבנים שקנינו לקינוח. וכן - לא ויתרנו וקנינו גם גלידה. אחר כך גם נכנסו למים באחד החופים שסביב האי. הופתענו לגלות שלמרות שהטמרפטורה באותו יום נעה סביב 30 מעלות, המים היו קפואים. אחרי יום של הזעה דביקה לא יכולה היתה להיות חוויה יותר מרעננת.
יש משהו מאוד משחרר ומרגיע בשקט הירוק הזה, בשבילים הריקים מאדם ומרעש מכוניות ובאגם שמסביב.
הרבה אנשים עולים למעבורת עם האופניים ומדוושים את דרכם באי. חשבנו שאולי בעתיד, כשנקנה אופניים, נחזור שוב לאי.
אבל אנחנו רוצים לשוב לשם גם לפחות עוד פעם אחת לפני בוא החורף, כדי לטבול שוב באגם.
בפעם הבאה נשתדל לצלם גם תמונות של כל הירוק הזה... בינתיים אפשר לראות את קו הרקיע של העיר ואת החלק הזעיר (יחסית...) של האגם שבין העיר לאי, שם רחצנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה