לא יאומן, אך חלפה שנה. האנגלית צוחצחה, הנימוסים שוכללו והיכולת להגיב בצורה פאסיב-אגרסיבית השתפרה פלאים. שנה בקנדה כבר בהחלט נותנת את אותותיה, ואל תתפלאו אם בפעם הבאה שתפגשו אותנו נעמד מאחוריכם כדי ליצור תור.
בהודעת הטקסט נכתב בערך כך: בואו פשוט ניפגש לארוחת ערב במלון שאנו שוהים בו. וכתובת. וזהו.
אז הגענו למקום. החשד הראשון שלי התעורר, כשה"מלון" נראה מבחוץ כמו אחוזה פרטית, ועל הדלת היה כתוב: "סאטורן קלאב, כניסה לחברים בלבד". חיפוש מהיר באינטרנט גילה שיש קוד לבוש הכולל חליפת 3 חלקים ועניבה. ואנחנו? היינו בבגדי טיול ואחזנו זר בלונים שהבאנו בשביל האוירה. אבל נתנו לנו להיכנס, משום שמסתבר שללא ידיעתנו היינו אורחיו של מר פול מייקלס, להלן מיסטר מייקלס.
ההודעה הובילה מיד לשאלה המתבקשת: מיהו לעזאזל מיסטר מייקלס?! ובכן, הסתבר כי מיסטר מייקלס הוא חבר מוכר וידוע בקהילה היהודית של באפלו, בעל חנות תכשיטים בעיר, ובמקרה גם אחד האנשים העשירים שחיים בה. אך טבעי הוא שמיסטר מייקלס הינו חבר ב"סאטורן קלאב": מועדון גברים עתיק בבאפלו, שכניסת נשים הותרה בו החל משנות ה-70 ופעם אחת, לפני כשנתיים, אפילו אדם שחור נכנס בשעריו כסולן של להקה שהוזמנה להנעים את זמנם של חברי המועדון בערב-נושא קאריבי ("לפני 5 שנים זה לא היה קורה. המועדון נעשה מאוד ליברלי", שיבח מר מייקלס בהסבריו). חברינו הישראלים זכו לשהות בסאטורן קלאב, המקום בו נפגשנו, רק כי פגשו במיסטר מייקלס לגמרי במקרה, סביב סיפור החתונה המצחיק-דרמתי-מותח שלהם. במסגרת הסיפור הם חותנו בהתראה של יום אחד בבית הכנסת הרפורמי של באפלו וכייסו את כל הקהילה היהודית למשימה.
אנחנו זכינו מההפקר. רעבים עוד מלפני חציית הניאגרה, מיד השתלטנו על הבריושים הקטנטנים הנהדרים והלחמניות הטריות שהוגשו לנו לשולחן, מעיינים בתפריט שלא כתובים בו כלל מחירים, בין סלט לובסטר, קציצות סרטנים ופילה מיניון. מיסטר מייקלס אכן הופיע בהמשך, ונהנה מאד מהאורחים האקזוטים (אנחנו עם זר הבלונים) שלו. וכך התנהלה לה ארוחת הערב, כשמיסטר מייקלס מספר לנו אודות מועדון הגברים, בעוד המלצרים, הלבושים יפה מאתנו, מתנצלים על כל תזוזה או נשימה שלהם שעלולה להפריע את מנוחתנו. ועם זאת, לא משים מרחק של יותר מחמישה מטרים מהשולחן ("אני כאן, למקרה שתצטרכו משהו"). כל מבט של מיסטר מייקלס במלצר הספציפי שהוצמד אלינו לכל הערב זעק הטרדה מינית, וכשניסינו כהרגלנו להתבדח מעט עם מלצר אחר, יצא לו בטעות חיוך קל, אך הוא כמובן מיד התנצל על כך.
בסוף הארוחה, החברים נזכרו שנשארה להם פרוסה אחת של עוגת חתונה מהצהריים. אז הם ניגשו לחדר להביא אותה. המלצרים מיד זינקו כדי למנוע מבוכה! פרוסת העוגה הבודדת עשתה את דרכה אל המטבח. שם, השף של המועדון פרס אותה (כנראה עם לייזר) לפרוסות בעובי 2-3 מיקרון כדי שיהיה מספיק לכולם, והגיש לכל אחד מאתנו צלחת קינוח שכללה גם עוגיות טריות שנאפו במקום, גלידה, פירות וקצפת - "כדי לעשות כבוד לעוגת החתונה", כפי שהסבירה מלצרית.
ה"סלעים המצויירים" הם למעשה חופו הדרומי של אגם סופריור (החוף הצפוני הוא דרום קנדה, כלומר אפשר להגיע אליו רק עם מזחלת), שעשויים מסוג כלשהו של סלע גיר שנצבע בצבעים שונים לפי גובה המים, שגם מפסלים בו צורות מעניינות. בהחלט יפה. אם כי קצת קשה להתרשם כשנקלעים ללהקה של "זבובים שחורים"! השם התמים לכאורה, שנשמע תיאורי ויבש, הוא שמם הפופולרי של חיות טרף פראיות שמסתובבות חופשי באזור האגמים הגדולים. זבובי הפרא האלה עוקצים בלי הרף, עקיצות שכואבות לא פחות מדקירת מחט של אחות בלתי מנוסה שמדברת בטלפון תוך כדי הטיפול. כשנקלעים לתוך ענן שחור של זבובים כאלה, זה מרגיש כאילו מליון מחטים דוקרות את הגוף מכל הכיוונים. ואנחנו, במכנסיים קצרים וקרם שיזוף מישראל, היינו חסרי הגנה. העצירות שלנו, אם כן, היו די קצרות. אך הטיול עדיין היה מקסים.
המשכנו בדרכנו בינות היערות והמפלים, דרך העיירה Paradise - השם מטעה קמעה, לאורך אגם סופריור. לפנות ערב הגענו לעיר קטנה וחמודה מאד ממש על חוף האגם, בשם Brimley. אחרי ארוחת ערב במסעדת Cozy Inn, שכללה דגים טריים מהאגם ואוירת מישיגן (כולם מסתכלים עלינו כשאנחנו נכנסים ורואים עלינו שאנחנו לא משם), חיפשנו מקום ללון. בעיר יש 3 מלונות. אחד נראה טוב, אחד נטוש ולא פעיל, ואחד הוא גם קזינו שמושך קהל מגוון מכל הסביבה (ואכן חלקם נראים כאילו הם חיים בינות היערות והמפלים...). במלון לא היה מקום, וטוב שכך. הבעלים נראה כאילו בדיוק הגיש את אחד האורחים שלו כארוחת ערב לכלב העצום שלו. בקזינו גם לא היה מקום, וחבל. בדיוק היה "ערב נשים", כלומר, קשישות בגיל 80 ומעלה הגיעו בהמוניהן במכוניות האמריקאיות הגדולות והישנות שלהן לבלות ערב נחמד עם חברות בקזינו, שנמצא בשטח שמורה אינדיאנית אז חוקי מישיגן לא חלים עליו ומותר לעשן בחדרים. באמת חבל. הקשישות נראו נחמדות.
קיץ
היריעה קצרה מכדי להכיל את תיאורי הפכפכות מזג האויר, ואת מורת רוחנו מהעיסוק הבלתי פוסק של הקנדים בנושא המרתק הזה (שני בחשיבותו ללידת בנם של ויליאם וקייט, שנחגגה כאן כמעט כמו יום עצמאות בישראל, כולל עיטורי כחול-לבן על מגדל CN). נציין רק שכעת, חמים ונעים ביום (וגם קצת מעונן וקודר ויורד גשם לפעמים) ובערב צריך סוודר. או מגבת לזיעה הנוטפת. תלוי ביום. בסוף השבוע הקרוב תכננו לצאת לקמפינג קצת צפונה מטורונטו, לאזור בו הטמפרטורה יורדת ל10 מעלות בלילה בשיאו של קיץ זה והדובים שם מהלכים מבלי להיפגע. אלא שהתחזית מראה עכשיו 5 מעלות ונראה שלינת השטח תומר למלון 3 כוכבים במונטריאול. אחלו לנו בהצלחה.בצדו השני של נהר הניאגרה מגישים בריוש מצויין
 |
| ושוב איתכם. מפלי הניאגרה |
לציון השנה הראשונה שלנו בדרום הקוטב הצפוני, ולרגל הגעתה של ג. לביקור מישראל (השם שמור במערכת), יצאנו לטיול צנוע של 9 ימים סביב "האגמים הגדולים".
הטיול הנהדר התחיל בחוויה מוזרה ביותר. זוג חברים ישראלים התחתן בעיר באפלו, ניו יורק (סיפור ארוך ומצחיק שמכיל דרמה ומתח. ניתן לשמוע מאתנו בנפרד, למי שמעוניין). שמחים וטובי לב יצאנו בבוקר מהבית, נסענו על גדת אגם אונטריו, ביקרנו (שוב!) באחד מפלאי הטבע המרשימים בעולם (פרס למי שינחש: אבוב) ושמנו פעמינו אל העיר באפלו - שם, בגדה הנחותה-תרבותית של נהר הניאגרה, מעבר לגבול, היכן שהקילומטרים הם מיילים, צרפתית היא ספרדית, והכל הרבה הרבה, אבל הרבה, יותר זול. לא כל כך ידענו לאן אנחנו מגיעים ומה התכנית. זו היתה סטיה קלה (לא יותר מ-6,7 שעות תוספת למסלול המתוכנן) שנועדה להפגיש אותנו לערב אחד עם החברים הישראלים שלא מכירים אף נפש חיה בבאפלו על מנת שנוכל לחגוג יחד.בהודעת הטקסט נכתב בערך כך: בואו פשוט ניפגש לארוחת ערב במלון שאנו שוהים בו. וכתובת. וזהו.
אז הגענו למקום. החשד הראשון שלי התעורר, כשה"מלון" נראה מבחוץ כמו אחוזה פרטית, ועל הדלת היה כתוב: "סאטורן קלאב, כניסה לחברים בלבד". חיפוש מהיר באינטרנט גילה שיש קוד לבוש הכולל חליפת 3 חלקים ועניבה. ואנחנו? היינו בבגדי טיול ואחזנו זר בלונים שהבאנו בשביל האוירה. אבל נתנו לנו להיכנס, משום שמסתבר שללא ידיעתנו היינו אורחיו של מר פול מייקלס, להלן מיסטר מייקלס.
 |
| לא בדיוק חליפת 3 חלקים. בלונים |
"...מיסטר מייקלס ביקש למסור שהוא מאחר מעט, אך הוא מביא עמו שני בקבוקי שמפניה ממרתף היין הפרטי שלו..."
התיישבנו עם החברים ליד השולחן בחצר המסעדה של המועדון (לחדרים הפנימיים באמת אסור להיכנס בלבוש קז'ואלי, אפילו אם אתה מכיר את מיסטר מייקלס). לאחר שמספר מלצרים קרקרו סביבנו, מזגו מים, וכו' ניגש מלצר צעיר, ביקש את תשומת לבנו, והודיע בחגיגיות: "מיסטר מייקלס התקשר. הוא ביקש למסור לכם שהוא מאחר מעט, אך אל דאגה, הוא מביא עמו שני בקבוקי שמפניה ממרתף היין הפרטי שלו. אנחנו כבר יודעים מה הוא אוכל הערב, אז בבקשה, תרגישו חופשיים להתחיל להזמין בלעדיו והוא יצטרף אליכם בקרוב".ההודעה הובילה מיד לשאלה המתבקשת: מיהו לעזאזל מיסטר מייקלס?! ובכן, הסתבר כי מיסטר מייקלס הוא חבר מוכר וידוע בקהילה היהודית של באפלו, בעל חנות תכשיטים בעיר, ובמקרה גם אחד האנשים העשירים שחיים בה. אך טבעי הוא שמיסטר מייקלס הינו חבר ב"סאטורן קלאב": מועדון גברים עתיק בבאפלו, שכניסת נשים הותרה בו החל משנות ה-70 ופעם אחת, לפני כשנתיים, אפילו אדם שחור נכנס בשעריו כסולן של להקה שהוזמנה להנעים את זמנם של חברי המועדון בערב-נושא קאריבי ("לפני 5 שנים זה לא היה קורה. המועדון נעשה מאוד ליברלי", שיבח מר מייקלס בהסבריו). חברינו הישראלים זכו לשהות בסאטורן קלאב, המקום בו נפגשנו, רק כי פגשו במיסטר מייקלס לגמרי במקרה, סביב סיפור החתונה המצחיק-דרמתי-מותח שלהם. במסגרת הסיפור הם חותנו בהתראה של יום אחד בבית הכנסת הרפורמי של באפלו וכייסו את כל הקהילה היהודית למשימה.
אנחנו זכינו מההפקר. רעבים עוד מלפני חציית הניאגרה, מיד השתלטנו על הבריושים הקטנטנים הנהדרים והלחמניות הטריות שהוגשו לנו לשולחן, מעיינים בתפריט שלא כתובים בו כלל מחירים, בין סלט לובסטר, קציצות סרטנים ופילה מיניון. מיסטר מייקלס אכן הופיע בהמשך, ונהנה מאד מהאורחים האקזוטים (אנחנו עם זר הבלונים) שלו. וכך התנהלה לה ארוחת הערב, כשמיסטר מייקלס מספר לנו אודות מועדון הגברים, בעוד המלצרים, הלבושים יפה מאתנו, מתנצלים על כל תזוזה או נשימה שלהם שעלולה להפריע את מנוחתנו. ועם זאת, לא משים מרחק של יותר מחמישה מטרים מהשולחן ("אני כאן, למקרה שתצטרכו משהו"). כל מבט של מיסטר מייקלס במלצר הספציפי שהוצמד אלינו לכל הערב זעק הטרדה מינית, וכשניסינו כהרגלנו להתבדח מעט עם מלצר אחר, יצא לו בטעות חיוך קל, אך הוא כמובן מיד התנצל על כך.
בסוף הארוחה, החברים נזכרו שנשארה להם פרוסה אחת של עוגת חתונה מהצהריים. אז הם ניגשו לחדר להביא אותה. המלצרים מיד זינקו כדי למנוע מבוכה! פרוסת העוגה הבודדת עשתה את דרכה אל המטבח. שם, השף של המועדון פרס אותה (כנראה עם לייזר) לפרוסות בעובי 2-3 מיקרון כדי שיהיה מספיק לכולם, והגיש לכל אחד מאתנו צלחת קינוח שכללה גם עוגיות טריות שנאפו במקום, גלידה, פירות וקצפת - "כדי לעשות כבוד לעוגת החתונה", כפי שהסבירה מלצרית.
בקיצור, האוכל היה מעולה, ומה שהוסיף לחוויה היה התחושה שעצם הנוכחות שלנו במקום מערערת על ערכיו וכל מה שהוא מסמל... אנחנו עד היום לא יודעים כמה הארוחה המדהימה הזו עלתה, אז אין לנו על מה להלין. למי שמעוניין, החברות עולה כ-15,000$ בשנה ומקנה רק זכות כניסה. על כל השאר משלמים כמובן בנפרד (מסעדה, שכירת מקום במרתף היין של המועדון, בריכה וחדר כושר וכו').
בסוף הערב נפטרנו ממיסטר מייקלס ושני אורחים מקומיים נוספים, ולקחנו את חברינו הישראלים לפאב. מי ידע שלבאפלו יש חיי לילה?!
רק עוד 10 שעות ואנחנו שם!
אין מה לומר. הכביש הפתוח לאורך אגם אירי, עם כל אוירת הטיול האמריקאית (קראוון גורר ג'יפ שגורר יאכטה שגוררת אופנוע שגורר אופניים), סיפק לנו את תחושת החופש האולטימטיבית. בגלל העיקוף הקל בשל החברים המתחתנים, נאלצנו לנסוע ביום אחד מבאפלו לשיקגו. זה לא נורא כל כך, אם לא מפריע לכם שכל מה שיש באוהיו ואינדיאנה זה סניפי מקדונלדס וחנויות נשק וזיקוקים. העיר קליבלנד, אוהיו, על שפת אגם אירי, דוקא הפתיעה עם מרכז סמי-היסטורי מגוון ומעניין.
אחרי נסיעה קצרה של כ-10 שעות הגענו ליעדנו: שיקגו! ללא ספק, אחת הערים היפות והמהנות בארה"ב. על שפת אגם מישיגן (כן, למי שעקב, כבר 3 מהאגמים הגדולים נצפו בטיול עד כה) שוכנת העיר הרוחנית Windy City הנהדרת הזו. עם קונסטרוקציות הברזל של הרכבת העילית, בינות גורדי השחקים הראשונים בעולם, כל המרחב הציבורי מעוטר באר-דקו ונראה כמו תפאורה של באט-מן. בין דיפ-דיש פיצה לבין מועדון ג'אז, ראינו כאן את אחד המופעים הטובים, המצחיקים והמרשימים שראינו אי פעם: The Book of Mormon. חפשו בגוגל. ואם יוצא לכם להגיע לצפון אמריקה, תזמינו לזה כרטיסים. היה מעולה. אנחנו צפינו בזה בתיאטרון ישן במרכז העיר, מלא עיטורים, הוד והדר. היתה תזמורת חיה והיו שחקנים פשוט מצויינים. המחזמר הזה, שהוא פרודיה על הדת המורמונית, מומלץ ביותר!
 |
| Windy City? בקיץ לא שמעו על זה בשיקגו |
במישיגן הנופים מרהיבים אך הזבובים עוקצים
עזבנו את שיקגו צפונה, לאורך מדינת ויסקונסין, שם הנוף של קראוונים וחנויות זיקוקים השתנה להארלי דייוידסון וחנויות גבינה. וקרוואנים. וזיקוקים. שם גם עשינו קצת שופינג, מהרהרים בסוגיה שמעסיקה חוקרים רבים: האם קנדה יותר קרה או יותר יקרה?
בכל אופן, היעד היה ה- Upper Peninsula של מישיגן. החצי העליון של המדינה הזו שמפוצלת על ידי אגם מישיגן. הפנינסולה מופרדת לחלוטין ממישיגן התחתונה, וגם משאר הציויליזציה באופן כללי. בעיר האורות Munising שלחוף אגם סופריור - הגדול מבין האגמים הגדולים - הצטיידנו בצידה לדרך, לקראת מסלול הליכה מתוכנן בשמורת הטבע Pictured Rocks. אך אבוי! מיד עם הגיענו לאזור חוף האגם התחיל לרדת מבול. ללא ספק, עונש מאלוהים על כך שכמה ימים לפני כן צפינו בהנאה ב- Book of Mormon... בצער רב וביגון קודר נאלצנו להמיר את מסלול ההליכה בנסיעה נוחה ונעימה ברכב מתצפית אחת לשניה, בתוך נוף מקסים של יערות ומפלים.
"...סצינת התרבות התוססת כללה מוזיאון מלפפונים חמוצים..."
 |
| pictured rocks. אפילו הגשם והזבובים לא האפילו על הנוף |
ה"סלעים המצויירים" הם למעשה חופו הדרומי של אגם סופריור (החוף הצפוני הוא דרום קנדה, כלומר אפשר להגיע אליו רק עם מזחלת), שעשויים מסוג כלשהו של סלע גיר שנצבע בצבעים שונים לפי גובה המים, שגם מפסלים בו צורות מעניינות. בהחלט יפה. אם כי קצת קשה להתרשם כשנקלעים ללהקה של "זבובים שחורים"! השם התמים לכאורה, שנשמע תיאורי ויבש, הוא שמם הפופולרי של חיות טרף פראיות שמסתובבות חופשי באזור האגמים הגדולים. זבובי הפרא האלה עוקצים בלי הרף, עקיצות שכואבות לא פחות מדקירת מחט של אחות בלתי מנוסה שמדברת בטלפון תוך כדי הטיפול. כשנקלעים לתוך ענן שחור של זבובים כאלה, זה מרגיש כאילו מליון מחטים דוקרות את הגוף מכל הכיוונים. ואנחנו, במכנסיים קצרים וקרם שיזוף מישראל, היינו חסרי הגנה. העצירות שלנו, אם כן, היו די קצרות. אך הטיול עדיין היה מקסים.
בין השאר עברנו במטרופולין Grand Marais המאכלס לא פחות מ- 407 תושבים, ונקלענו אל סצינת התרבות התוססת שכללה מוזיאון מלפפונים חמוצים ודיינר בסגנון רטרו בתוך קרון רכבת ישן. שם שתינו את המילקשייק הכי טוב של הטיול (ניסינו הרבה), שהיה עשוי מגלידה אמיתית והוגש בכוסות ענק מאלומיניום, כמו פעם.
 |
| למילקשייק איכותי לחץ כאן |
המשכנו בדרכנו בינות היערות והמפלים, דרך העיירה Paradise - השם מטעה קמעה, לאורך אגם סופריור. לפנות ערב הגענו לעיר קטנה וחמודה מאד ממש על חוף האגם, בשם Brimley. אחרי ארוחת ערב במסעדת Cozy Inn, שכללה דגים טריים מהאגם ואוירת מישיגן (כולם מסתכלים עלינו כשאנחנו נכנסים ורואים עלינו שאנחנו לא משם), חיפשנו מקום ללון. בעיר יש 3 מלונות. אחד נראה טוב, אחד נטוש ולא פעיל, ואחד הוא גם קזינו שמושך קהל מגוון מכל הסביבה (ואכן חלקם נראים כאילו הם חיים בינות היערות והמפלים...). במלון לא היה מקום, וטוב שכך. הבעלים נראה כאילו בדיוק הגיש את אחד האורחים שלו כארוחת ערב לכלב העצום שלו. בקזינו גם לא היה מקום, וחבל. בדיוק היה "ערב נשים", כלומר, קשישות בגיל 80 ומעלה הגיעו בהמוניהן במכוניות האמריקאיות הגדולות והישנות שלהן לבלות ערב נחמד עם חברות בקזינו, שנמצא בשטח שמורה אינדיאנית אז חוקי מישיגן לא חלים עליו ומותר לעשן בחדרים. באמת חבל. הקשישות נראו נחמדות.
בלית ברירה, נהגנו בסופת גשמים אימתנית עד לגבול עם קנדה ומצאנו מנוחת עדן במוטל קטן וחמוד בעיירה Salt Ste. Marie האמריקאית, שאין לבלבל כמובן עם העיירה Salt Ste. Marie הקנדית מעברו השני של הגבול. לשתיהן, אגב, קוראים פשוט "סו" (Soo).
אז כאן אלוהים גר. דוקא יפה.
האגם הגדול האחרון בטיולנו היה אגם הורון, ובתוכו - האי מניטולין.
האי מניטולין מאכלס קהילות רבות של ה-First Nations, שזה השם הנכון פוליטית לילידים אינדיאנים שאבותיהם נטבחו על ידי האירופאים שהתיישבו בקנדה. אחת האומות מאמינה שבאי הזה שוהה הישות שבראה את העולם. זה גם האי הכי גדול בעולם שנמצא במים מתוקים. מה שבטוח הוא שהאי הזה מקסים ביופיו ואפשר לראות בו הרבה חיי פרא. החוויה הצנועה שלנו בתחום כללה שכשוך בנהר לצדם של צבי מים ולובסטרים קטנים (!) והתקלות במשפחת צבאים. בעל המוטל בו לנו סיפר גם על דובים, שדוקא נראים תכופות בתקופה זו באזור, אך לצערנו/מזלנו לא יצא לנו לפגשם. גם לא את הזאבים שבהם הוא מסתייע לייצור הקומפוסט (סיפור ארוך. תשאלו אותנו ונסביר).
מהאי לקחנו מעבורת דרומה, למגרש המשחקים של תושבי דרום אונטריו - Bruce Peninsula. לשון היבשה הזו אל תוך אגם הורון היא האזור אליו כל הטורונטוניאנים ותושבי הסביבה נוסעים לטייל/לעשות קמפינג/לשחות במהלך הקיץ. בקצה שפיץ הפנינסולה שוכן כפר תיירותי חמוד מאד, בעיקר יאכטות יש שם. הכבישים מלאים כלי רכב מסוגים שונים - כמעט כולם גוררים איזה סירה או לפחות קאנו.
מהאי לקחנו מעבורת דרומה, למגרש המשחקים של תושבי דרום אונטריו - Bruce Peninsula. לשון היבשה הזו אל תוך אגם הורון היא האזור אליו כל הטורונטוניאנים ותושבי הסביבה נוסעים לטייל/לעשות קמפינג/לשחות במהלך הקיץ. בקצה שפיץ הפנינסולה שוכן כפר תיירותי חמוד מאד, בעיקר יאכטות יש שם. הכבישים מלאים כלי רכב מסוגים שונים - כמעט כולם גוררים איזה סירה או לפחות קאנו.
עצרנו באחת משמורות הטבע הרבות לחוף האגם, וסוף סוף טיילנו קצת ברגל. אך גולת הכותרת היתה החוף עצמו. חוף של חלוקי נחל ומשטחי סלע, עם מי אגם צלולים לחלוטין. בלי מלח, בלי חול, בלי ג'יפה. היו שם די הרבה אנשים, כולל צעירים, ובכל זאת בכלל לא היה מגעיל. מוזר. המים היו נהדרים, אם כי קרים בכ-20 מעלות לעומת מה שניתן להגדיר כטמפרטורה נוחה לשחייה. נכנסנו בכל זאת, עד שההיפותרמיה הגיעה לסף קטלני.
עייפים אך מרוצים המשכנו בנסיעה דרומה, הביתה. טורונטו קיבלה את פנינו חמימה, שמשית ונעימה.
נותר לנו בדיוק מספיק זמן להתאושש (ולקנות ספריי נגד זבובים שחורים) לקראת הקמפינג הבא עלינו לטובה, שכאמור הומר בחופשה בפרובינציית היחידה עם אוכל נורמלי בקנדה. כשנחזור ממונטריאול, נספר לכם עוד על עלילות הקיץ. צפו במתח לעדכונים בשאלת השאלות: האם הקרואסון של מונטריאול באמת משתווה לקרואסון צרפתי אמיתי?
